אחרי הגבעות והלבבות, הגיע הזמן להתאגד מחדש ולשלוח את ילדינו לבתי הספר הממלכתיים דתיים. תנועת נאמני תורה ועבודה מציעה להיות משרד שידוכים לעניין

אין כמו הסיפורים על מערכת החינוך הדתית בפתח תקווה כדי להפוך שיחת דתיים עבשה לשיחה מרתקת שנוגעת ב"קישקה" של כל הורה לילד בגיל יסודי. גם לי זה קרה השבוע.
ישבנו במקרה כמה מורים דתיים ודיברנו על אפליה, הפרטה, המחיר הכלכלי, ההתחרד"לות, ההפרדה בין בנים לבנות עוד בגיל ינקות ועוד תופעות רבות שקיימות בחינוך הפרטי הדתי. "אבל רגע, הרי את הבנים שלכם שלחתם לבית הספר הפרטי ולא לממ"ד", שאל מורה צעיר בתמימות. בזה אחר זה, כמו במקהלה, ענו לו כולם: "באמת, אני בעד הממ"ד, אבל כל ה"רציניים" שלחו את ילדיהם ל"נועם", אז מה, שהבן שלי יהיה לבד"?! הוסיפו האנשים ואמרו: "מספיק שיהיו עוד שבעה-שמונה רציניים. כך היה פעם. אכפת לנו ואנו מאמינים בכך. אך היום, בממ"ד?! ועוד לבד"?!
ואני, שנותרו לי כמה חודשים להחליט לאן ילך בני, השתוממתי ושאלתי: הרבה הורים תורניים ו"רציניים" מבחינה דתית מאמינים בדרכו של החינוך הממלכתי דתי, על עקרונותיו הדתיים, הצלחותיו והאינטגרציה שבו. אם כן, מדוע לא מתארגנות קבוצות של אנשים כאלה ושולחות את בניהם יחדיו לממ"ד? מדוע בסופו של דבר ההורים שולחים את בניהם לבית הספר החרד"לי, הפרטי, אף על פי שלא כך הם רואים את חיי התורה שלהם? האם בפתח תקווה קשה למצוא דתיים שאינם חרד"לים שרופים מחד, ומאידך אינם "חפפיניקים" או מסורתיים (שגם להם, ובצדק, מגיע ללמוד בחינוך דתי)?
שאלת התדמית
יש הרבה סיבות מדוע לא. אחת המרכזיות היא שאלת התדמית שחוצה את כולנו. אם בנך לומד בבית ספר פרטי- זה נשמע טוב, גם אם עובדתית הצלחותיו האמיתיות של בית הספר אינן רבות יותר. ברור כי לפחות בחלק מהמקומות זה נובע מחוק העדר ומכך שאף אחד אינו לוקח את המושכות לידיים. אם רק הייתה מתארגנת קבוצה ומחליטה: נשלח לממ"ד השכונתי את בנינו, הרי שהממ"דים היו חוזרים להיות אופנתיים. במקביל, בתי הספר הפרטיים יהפכו להיות משהו שולי המיועד ל"בני נח" - קבוצות קטנות שפועלות לפי מה שנוח להן ורואות בנח התנ"כי צדיק לכל הדורות. יש לציין, שההתארגנות מיועדת להיעשות רק על מנת לחבר מספר משפחות לפני ימי ההרשמה ולא לאחר מכן. אם הקבוצות ימשיכו לתפקד כחבורות גם לאחר ההרשמה הרי שיצא שכרינו בהפסדינו.
לעצור את הסחף
אכן, יש מקומות בהן יהיה קשה מאוד לפעול, אולם ברוב חלקי המדינה זה עדיין ישים. ברשותי שמות של אנשים שארגנו קבוצות שכאלו ובכך עצרו בידיהם את הסחף הבלתי מוצדק שהיה בשכונתם.
שאלת החינוך הפרטי החלה במלוא עוצמתה במוסדות חרד"ליים, אך היא פושה כנגע ממאיר בכל אגפי החינוך הדתי וגם בחינוך החילוני. להורים, האידיאולוגיה פחות חשובה. אנשים נמשכים אחר ה"פרטי" בלי לבחון את ההשלכות ההרסניות שנגרמות עקב כך לחברה הדתית והישראלית, ובלי לבחון את חסרונותיו של חינוך פרטי שנמצא ללא פיקוח ממשי, אשר יודע לפתור בעיות וקשיים חינוכיים בעיקר על ידי אי קבלתן בשערי המוסד.
עצוב עוד יותר לגלות שלאחרונה, המדינה קיבלה את "חוק נהרי" שקובע שעיריות יתקצבו מעתה גם עמותות שמפעילות בתי ספר פרטיים. בכך המדינה יורה לעצמה ברגליים. חוק זה יוביל לפירוק מערכת החינוך הממלכתית. חבל שדווקא אנשים יראי שמיים היו אלו שיזמו את החוק הזה שיגרום בטווח הארוך לאיבוד זהותה היהודית של המדינה.
אנו, בני הכיפות הסרוגות, בוגרי ההסדר, המכינות והמדרשות, שמעוניינים בחינוך אמיתי, איכותי, פתוח במידה נכונה ומעורה בחברה, חייבים לצאת מאדישותנו. אם לא נתארגן, נשלם מחיר כבד, גם בשקלים.
כדי להקל על ההתארגנות, אנו שוקדים כעת בתנועת "נאמני תורה ועבודה" על משרד שידוכים קטן שיחבר בין הורים המעונינים להתארגן לקראת הרישום (ורק אז), כקבוצה של משפחות "תורניות/רציניות" המעונינים לשלוח את ילדיהם לממ"ד. כך ניתן כולנו יד לחינוך הציבורי בישראל. זה יכול לשנות הכל!

שמואל שטח הוא מורה ומנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה neemaney@toravoda.org.il

שמואל שטח