http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-60713-00.html 

גבירותיי ורבותיי, מהפך: אתם יכולים לשבת ביחד. אחרי שבמשך שנים נחשבו מצדדי החברה המעורבת לחפיפניקים של הציונות הדתית, ניתן להם כעת גיבוי הלכתי מנומק. האם זה מה שיפצל את החברה הדתית-לאומית באופן סופי? קשה להאמין, כי אם יש משהו שמחזיק אותה יחד, אלו הוויכוחים הנצחיים

14.6.2011

שבט תשע"א
מי אמר שהציונות נגמרה?. בשקט בשקט, הרחק מעין התקשורת, זלגו להם יהודים אמריקנים לבירת הנגב, והקימו שם גרעין מעניין. קחו למשל את רווית גרינברג, שגדלה בצפון ניו יורק אבל התאהבה בישראל כבר בילדותה כשהגיעה למספר שנים לארץ במסגרת עבודתו של אביה. לאחר שסיימה לימודים לתואר ראשון בארה"ב היא החליטה, כסטודנטית ציונית פעילה בקמפוס, לעלות ארצה. בארץ היא התגוררה תחילה בירושלים אבל לאחר כשנתיים החליטה שכדי להיות ישראלית היא צריכה לצאת מאזור המרכז. "הרגשתי שלחיות בירושלים עם כל העולים הרבים שיש בה, זה להיות באמריקה שבארץ, ולמרות שיש בזה משהו נוח, רציתי לצאת מהבועה".  

מדור "לא אקטואלי"/ מקור ראשון, 11/6/10

דתיי ימין ושמאל
אם כבר דיכוטומיות של ימין ושמאל, גם החברה הציונית-דתית בישראל עוברת תהליכים מרתקים. עד לפני מספר שנים ניתן היה להצביע על קשר בין רמת האדיקות הדתית לבין הדעות הפוליטיות: ניתן היה להניח שהדתי החרד"לי נוטה יותר ימינה בעוד הדתי הליברלי נוטה שמאלה. תהליך ההתפכחות הפוליטית שעובר על החברה הישראלית לא פוסח גם על החברה הציונית דתית והיום ניתן למצוא יותר ויותר דתיים ליברליים שלא ממש מתגעגעים לימים בהם הצביעו למפלגת מימ"ד. ניתן לזהות את המגמה הזו באמצעות מעקב אחר פעילותה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה': אם לפני עשור סדר היום של חברי התנועה האשכנזים-שמאלנים נסב סביב הסוגייה הפוליטית, כיום ניתן לזהות שהמשתתפים מגוונים יותר, הנושא הפוליטי כמעט ממודר ועיקר השיח נסוב סביב סוגיות חינוכיות כאלה ואחרות. להרחבת הדעת היותר ליברלית, מומלץ בחום לעיין ב-'דעות', כתב העת של התנועה.

לא רק מדברים
שינוי משמעותי נוסף באופן הפעולה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' הוא המעבר משיח זכויות אישיות לשיח של שליחות קהילתית. ברוב שנותיה, עסקה התנועה בקידום מגמות פלורליסטיות, בעיקר פמיניזם וסובלנות כלפי חריגים בחברה הדתית. נראה כי בתקופה האחרונה חלחלה בקרב חברי התנועה ההבנה כי על מנת להשיג את מטרותיה, עדיף לה לפעול במסגרות קהילתיות אשר משתלבות ומשפיעות על כלל החברה הישראלית. כחלק מכך, יזמו ראשי התנועה פנייה לחברי התנועה ולאלה שמזדהים עם ערכיה להצטרף לאחת מארבע הקהילות המתחדשות בתל-אביב. לא לבורגנים בלבד.

בני עקיבא חרתה על דגלה השנה את הסיסמא "תנועה של עם". תנועה המחוברת לעם, לגווניו השונים, לערכיו, ולכל אחד ואחת מבני ובנות עמנו. בכך צועדת בני עקיבא בדרכו של מר"ן הרב קוק זצ"ל, שראה באהבת ישראל ערך עליון, ובין היתר כתב: "אני קשור בכולכם... כל נשמותיכם, כל דורותכם... בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן, שהוא קרוי חיים" (אורות הראי"ה, עמ' סו)

 17/1/10

ההודעה התמוהה שהועברה לרב דרוקמן על הדחתו מתפקיד ראש מינהל הגיור מזמינה מחדש דיון אמיתי בשאלה מהו הגיל בו רב צריך לפרוש, אם בכלל.

אך לפני שנתחיל יש לומר בקול ברור כי מקרה זה אינו קשור לכלל.

 ישנם תפקידים בכירים ברמה הלאומית אשר ברור לכולם כי אין להם זמן קצוב ונשיא המדינה, יאריך ימים ושנים, יעיד על כך.

תפקיד ראש מערך הגיור הוא תפקיד שכזה. מעבר לעשייה הממשית יש בו היבט סמלי בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה

ולפיכך לא היה כל מקום להדחתו. קל וחומר אם הליך ההדחה נעשה שלא בדרך ארץ ואני מאוד מקווה שלא על רקע אירועי ישיבת הר ברכה. 

ואולם, כל זה אינו דומה למצב השורר זה שנים רבות במערך הרבנות המקומית בישראל. רב עיר הינו, בפועל, תפקיד לכל החיים. משמע שלאחר שרב עיר נכנס לתפקיד, הוא יצא ממנו, ככל הנראה, רק על אלונקה.

רבים במערכת החינוך הממלכתיות נשמו השבוע לרווחה. 'חוק גפני' שהיה אמור לעבור השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, עבר אמנם, אבל עוד לפני כן הוא עבר שינוי כזה, שהפך אותו לחוק חסר משמעות.

אב תשס"ט, אלישיב רייכנר