גלגולה של רוח

בין עבודה למבחן, בעוד יום של חול, נח מבטי על סיפור ישן שכתב פרידריך ניטשה -סיפור על מסע התבגרותה של הרוח(״כה אמר זרתוסטרא״).
זהו מסע שמוכר לנפש האדם, שכן אין נפש שלא טעמה את טעמו, ובד בבד נראה שזהו מסע שעם ישראל כולו פספס.
בסיפור התבגרותה עוברת הרוח שלושה גלגולים:
בראשית היא גמל. רחב גב הוא הגמל וסבלני עד אין קץ, וכך נודד הוא בעולם ואוסף לתוכו חוויות ומראות, מחשבות ותחושות. הוא אוסף ואוגר ונושא בגאון גדול את כובד משקלם של החיים בדבשתו. עד שהוא מגיע למדבר השומם.
ובמדבר עוצרת הרוח ומבינה לאיטה שסחבה עימה די, שכובד המשקל מעיק עליה עד כדי כך שהיא מתקשה להמשיך ולהתקדם במסעה.
הרוח מגיעה לתובנה שכעת היא זקוקה לחירות ולאומץ לב, ועל כן הופכת הרוח מגמל לאריה.
האריה בגבורתו דורש את חירותו ואף מעז לומר ״אני רוצה״ ולא רק ״אני מצווה״.
״סחבתי די״, אומרת הרוח בדמות האריה, ״כעת אני רוצה לברוא ערכים חדשים־ישנים. את הישן אקח מתוך הניסיון שנשאתי על גבי, ואילו את החדש אברא מתוך האומץ לפקוח עיניי ולהרגיש בנפשי מה נכון לי״.
אולם האריה לא צולח את כל המסע. חסרה לו תמימות, חסר לו כושר השכחה.
הרוח עוברת לשלב הבא והופכת מאריה לילד תמים.
הילד התם מבקש את רצונו הטהור, מתחבר לפנימיותו שאינה מוטה מכובד משקלו של העבר ומחובותיו של המצווה.
לבסוף משלימה הרוח את מסעה; גדושה בניסיון העבר, אמיצה דיה כדי לשנותו ולהימנע מקיבעון, ותמימה דיה כדי לעשות זאת לפי צו לבה.
אתם ודאי שואלים מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אנסה לבאר.
שנים אני מסתובבת עם מחנק בגרון, עם תחושה של כובד ואובדן עצות. תחושה שאבדנו כעם.
שנים אני מנסה לתפש את הסיבה ואת הפתרון לתחושתי בשיחות אל תוך הלילה, בלימוד, בקריאה ובהתבוננות.
אני מנסה להבין מה לא עובד אצלנו, אצל עם הסגולה. מדוע אנחנו לא מצליחים לחיות בשלום זה עם זה, לחיות בשלום עם עצמנו, להגדיר סוף סוף את זהותנו?
כשנתקלתי בסיפור התבגרותה של הרוח הצלחתי להרפות מעט מהמועקה, כי לרגע הבנתי שאולי עם ישראל עוד לא השלים את המסע הזה, אולי הוא מעולם לא סיים לחצות את המדבר.
אני מאמינה שהיום הגיעה שעתנו להתבגר ולהתגלגל לשלב הבא.
אמנם המסע עוד ארוך, אך השלב הבא ברור כשמש. הגיעה העת ליצור זהות של יהודי חדש, אמיתי ונכון לכולנו, יהודי ש״אבותיו נאספים אליו״ (״פתוח סגור פתוח״, יהודה עמיחי), שמכבד את שורשיו ולומד מעברו; אך יחד עם זאת יש בו אומץ לשנות, ולא לחיות בצלו המצמצם והמקובע של העבר. עלינו ליצור יהודי שהולך בדרכו בתום לב, ומתוך אמונה בעמו ובייחודו, ובסוף הדרך הוא מהווה חלק גאה ובלתי נפרד מעם צבעוני מאין כמוהו, אך עם זאת מאוחד - עם ישראל.
הגיעה העת לדרוש יהודי אחר, חדש ומתחדש.
הגיעה העת לדרוש יהדות אחרת.

 

 

נופר עמיקם