אב, אבל ואהבה / הרב דני סגל
אב, אבל ואהבה
הרב דני סגל
אב.
אל״ף בי״ת.
לא הרי״ש השי״ן והת״ו של תשרי. לא הסוף ותום התקופה של תמוז, או החיפוש שמתחבא באלול. אל״ף בי״ת.
כשגדלנו לכל אות היה תפקיד משלה:
״אל״ף - אוהל. בי״ת - זה בית. גימ״ל הוא גמל גדול...״. בתשעה באב לובשות האותיות קדרות.
כל אות מספרת את חלקה הקשה בסיפור החורבן, לפי סדר הא״ב, וכך מתגלגלת לה מגילת איכה.
איכה ישבה בדד... בכה תבכה בלילה... גלתה יהודה מעוני...
ונדמה שלא רק האותיות אלא החודש כולו עוטה עצב מסוים. ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״. והקושי הולך ומתגבר עד לתשעה באב עצמו. ״חמישה דברים אירעו את אבותינו ... בתשעה באב: נגזר... שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר״.
חודש ויום של פספוס גדול, של חוסר היכולת שלנו לפתוח עיניים, לראות את הארץ המובטחת, את המציאות המשתנה, לשנות תפיסה.
עצוב. אבל זה רק חצי סיפור.
החצי השני של הסיפור מתחיל בשבילי בבית חמותי בעפולה לקראת צאת הצום, כשיחד עם חלק ניכר מתושבי הרחוב מוציאים את כל הרהיטים החוצה ושוטפים את הבית.
אתם שואלים למה? פשוט! משיח צריך להגיע. שלל מסורות שונות מקשר בין המשיח לתשעה באב. ביום הזה הוא נולד, וביום הזה הוא עתיד להגיע.
נראה שיהודים אינם יכולים להישאר במקום שבו הכל נגמר, בעצב גמור, מבלי להישיר לפחות חלק מהמבט קדימה. גם ביום הכי קשה, בתשעה באב, אנחנו נשברים לקראת מנחה, קמים מהרצפה, קצת מרשים לעצמנו להשיב לרוחנו העייפה מה שנחסך ממנה בשעות האחרונות. מכאן הקפיצה מאוד קצרה ל׳׳שביעי״ של ט׳ באב, ט״ו באב. אנחנו עוברים בשבוע אחד מיום שכולו עצב, שמרוכזים בו אסונות דתיים ולאומיים, ליום שעל פי המשנה ״לא היו ימים טובים לישראל״ כמותו.
וכמו חמשת הדברים הקשים שאירעו בתשעה באב, גם כאן המסורת מדביקה דברים טובים רבים לט״ו באב. הרבה מהמסורות קשורות ב״חג האהבה״. הן מייחסות ליום הזה אירועים שבהם האהבה באמת ניצחה את הכל, ידעה לשנות מפניה את החוק, להתגבר על חרמות ונידויים.
על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב. כחלק מהעונש חפרו בני ישראל קברים במדבר, וכל שנה בליל תשעה באב נשכבו בתוכם. מי שזכח לקום למחרת בבוקר, ידע שקיבל עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת; חוששים שמא טעו בתאריך, המשיכו לישון לילה אחר לילה בקברותיהם. משהגיע ט״ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.
אפשר ממש לראות בעיני רוחנו איך הם יוצאים אל החיים החדשים בחיוך גדול: ״אנחנו חיים! אנחנו חיים!״.
וכך, שבוע אחרי תשעה באב אנחנו חוגגים יום שהוא היפוכו המוחלט של האבל.
יש משהו אנושי מאוד, נוגע ללב, בצמידות של הימים האלה, בחוסר היכולת שלנו להיות במקום שאין בו אור בקצה המנהרה, גם אם היא ארוכה מאוד.
את כל זה סיכם אחד האוהדים של ״הפועל ירושלים״ בתום העונה החולפת, עוד עונה של הפסד מבחינתו. אל מול שברי קבוצתו הוא הישיר מבט נוגה אך מלא תקווה אל המצלמה ואמר: ״יש בנו אהבה, והיא תנצח״. וזה כנראה פשוט ונכון. ממש כמו אל״ף בי״ת.
אל״ף בי״ת.
לא הרי״ש השי״ן והת״ו של תשרי. לא הסוף ותום התקופה של תמוז, או החיפוש שמתחבא באלול. אל״ף בי״ת.
כשגדלנו לכל אות היה תפקיד משלה:
״אל״ף - אוהל. בי״ת - זה בית. גימ״ל הוא גמל גדול...״. בתשעה באב לובשות האותיות קדרות.
כל אות מספרת את חלקה הקשה בסיפור החורבן, לפי סדר הא״ב, וכך מתגלגלת לה מגילת איכה.
איכה ישבה בדד... בכה תבכה בלילה... גלתה יהודה מעוני...
ונדמה שלא רק האותיות אלא החודש כולו עוטה עצב מסוים. ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״. והקושי הולך ומתגבר עד לתשעה באב עצמו. ״חמישה דברים אירעו את אבותינו ... בתשעה באב: נגזר... שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר״.
חודש ויום של פספוס גדול, של חוסר היכולת שלנו לפתוח עיניים, לראות את הארץ המובטחת, את המציאות המשתנה, לשנות תפיסה.
עצוב. אבל זה רק חצי סיפור.
החצי השני של הסיפור מתחיל בשבילי בבית חמותי בעפולה לקראת צאת הצום, כשיחד עם חלק ניכר מתושבי הרחוב מוציאים את כל הרהיטים החוצה ושוטפים את הבית.
אתם שואלים למה? פשוט! משיח צריך להגיע. שלל מסורות שונות מקשר בין המשיח לתשעה באב. ביום הזה הוא נולד, וביום הזה הוא עתיד להגיע.
נראה שיהודים אינם יכולים להישאר במקום שבו הכל נגמר, בעצב גמור, מבלי להישיר לפחות חלק מהמבט קדימה. גם ביום הכי קשה, בתשעה באב, אנחנו נשברים לקראת מנחה, קמים מהרצפה, קצת מרשים לעצמנו להשיב לרוחנו העייפה מה שנחסך ממנה בשעות האחרונות. מכאן הקפיצה מאוד קצרה ל׳׳שביעי״ של ט׳ באב, ט״ו באב. אנחנו עוברים בשבוע אחד מיום שכולו עצב, שמרוכזים בו אסונות דתיים ולאומיים, ליום שעל פי המשנה ״לא היו ימים טובים לישראל״ כמותו.
וכמו חמשת הדברים הקשים שאירעו בתשעה באב, גם כאן המסורת מדביקה דברים טובים רבים לט״ו באב. הרבה מהמסורות קשורות ב״חג האהבה״. הן מייחסות ליום הזה אירועים שבהם האהבה באמת ניצחה את הכל, ידעה לשנות מפניה את החוק, להתגבר על חרמות ונידויים.
על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב. כחלק מהעונש חפרו בני ישראל קברים במדבר, וכל שנה בליל תשעה באב נשכבו בתוכם. מי שזכח לקום למחרת בבוקר, ידע שקיבל עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת; חוששים שמא טעו בתאריך, המשיכו לישון לילה אחר לילה בקברותיהם. משהגיע ט״ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.
אפשר ממש לראות בעיני רוחנו איך הם יוצאים אל החיים החדשים בחיוך גדול: ״אנחנו חיים! אנחנו חיים!״.
וכך, שבוע אחרי תשעה באב אנחנו חוגגים יום שהוא היפוכו המוחלט של האבל.
יש משהו אנושי מאוד, נוגע ללב, בצמידות של הימים האלה, בחוסר היכולת שלנו להיות במקום שאין בו אור בקצה המנהרה, גם אם היא ארוכה מאוד.
את כל זה סיכם אחד האוהדים של ״הפועל ירושלים״ בתום העונה החולפת, עוד עונה של הפסד מבחינתו. אל מול שברי קבוצתו הוא הישיר מבט נוגה אך מלא תקווה אל המצלמה ואמר: ״יש בנו אהבה, והיא תנצח״. וזה כנראה פשוט ונכון. ממש כמו אל״ף בי״ת.
לראש העמוד