לפני כעשור פרסמתי מאמר שבחן את תהליך ההפרדה בין בנים לבנות בתיכון מקיף דתי בישראל (1) . המאמר תיאר מציאות שכבר הפכה אז לעובדה מוגמרת, והציע אפשרויות לניצול מהלך זה להעצמת חינוכן של הבנות, בהסתמך על תיאוריות פמיניסטיות חינוכיות. כיום נראה לי חשוב להשלים את הדברים מכמה כיוונים.

ראשית, אני מציעה להבחין בציבור הדתי-לאומי בין אלה מאיתנו הדוגלים בהפרדה בין המינים מטעמי תפיסת עולם של היררכיה דתית-יהודית, לבין אחרוֹת ואחרים, הדוגלים בשוויון הזדמנויות לשני המינים אך תוהים שמא שוויון שכזה יושג דווקא באמצעות ההפרדה. במאמר אחר טענתי (2) כי גם הקבוצה הראשונה מושפעת מן המודרנה ומעוניינת בהעצמה משמעותית ביותר של הבנות, אם כי אך ורק במסגרת חוזה חברתי דתי המבחין ברורות בין תפקידי הנשים לתפקידי הגברים בחברה, מחנך נשים לראות במשפחה את הקריירה הראשית שלהן גם כאשר הן עובדות בנוסף מחוץ לבית, ומשאיר את ההנהגה בידי הגברים (רצוי, רבנים). אין להתעלם מתהליכי העצמה חשובים המתרחשים גם באולפנות ובמדרשות לא פמיניסטיות, ובארגונים כגון "בניין שלם", "מכון פועה", וכיו"ב. עם זאת הסברתי שם כי אין לבלבל בין מודל זה של העצמת בנות לבין המודל הגורס שוויון ערך גמור של חיי הבנים והבנות, מקומן בחברה, חלקן בהנהגה, גם כאשר ממשיכים לטפח ערכים כגון יראת שמים וצניעות מינית, וגם כאשר לא גורסים ביטול גמור של הבדלי מיגדר. נראה לי כי כאן נמצא את ארגון "קולך" ואת "נאמני תורה ועבודה", את האורתודוקסיה המודרנית ואת הקיבוץ הדתי, ועוד.

בשלב ראשון יש לברר בכל מקרה מי ומי המתווכחים. ייתכן כי במקרים רבים אין מנוס מפילוג בין שני ציבורים אלה, עם כל הכאב שבדבר. ובודאי כאשר מתברר כי הבדל עקרוני זה בשאלות מיגדר וחינוך חופף להבדלים עקרוניים אחרים, כגון שאלת הממלכתיות של צה"ל, או סוגיית "התנ"ך בגובה העיניים", ואכמ"ל.

מכאן ואילך מופנים דבריי לקבוצה השניה שציינתי לעיל, זו החותרת לשוויון ערך של גברים ונשים.

אדגיש שוב: המחקרים התומכים בהפרדה בין המינים בחינוך, כהסדר המיטיב עם הבנות, מתייחסים לתהליכים חברתיים (ולכן גם משפיעים פסיכולוגית על הפרטים בחברה, הבנים והבנות, המורות והמורים, וכן ההורים למשפחותיהם), המתרחשים משלב ההתבגרות המינית ואילך: נסיגה בהישגים לימודיים של הבנות, כתוצאה מכניסת מסרים המטים את תחושת הערך שלהן לכיוון השווי שלהן בשוק המשיכה המינית והשידוך העתידי. המסקנה היא כי ניתן להסתמך על תיאוריות פמיניסטיות אלו, לכל היותר, כדי לתמוך בהפרדה בין המינים מכיתה ה' ואילך, לכל המוקדם (שהרי מחקרים אחרים מראים כיצד הולכת הילדות ומתקצרת בחברתנו, לטובת התבגרות (אפילו ביולוגית!) מוקדמת, אולי מוקדמת מדי לדעת רבים).

בכל מקרה, אני מבקשת לא לשכוח את נקודת המוצא של "הקבוצה השנייה" כפי שכיניתי אותה לעיל (עימה אני נמנית כמובן): אנו מכינים גם את הבנות וגם את הבנים לקראת מציאות מורכבת בכל התחומים, בו אנו מצפים מהן וגם מהם למצות את כישוריהם/ן ולתרום לתיקון העולם בכל התחומים, ולשתף פעולה אלו עם אלה במגוון רחב של תפקידים וזהויות בכל הזירות. מכאן מתחייב כי נְלַוֶּה גם את הנישות בהן אנו בוחרים בהפרדה בין המינים (בית הכנסת, או שלבים כלשהם בתהליך החינוך), בשיתוף פעולה הדוק בין מובילי/ות התהליך (מורות ומורים למשל, מנהיגות ומנהיגים של בתי כנסת), לבנייה משותפת של המהלכים (הנפרדים כאמור אך ורק בחלקם ובאופן ממוקד), לשיתוף בחוויות הנפרדות, ולתיאום ציפיות. בראש ובראשונה יש להקפיד על הקצאה שווה של כל המשאבים (כסף, כוח אדם, חשיפה תקשורתית), ועל ייחוס ערך שווה למתרחש בשתי הזירות המקבילות.

הנה כמה דוגמאות, כדי לסבר את האוזן:

יש בתי ספר שבהם הפרדה בין המינים בכיתות המשיכה להפרדה בין המורים למורות, לא רק לחדרים נפרדים בהפסקות בין השיעורים אלא מניה וביה גם בכל תהליכי הניהול, היינו, הפרדה בפועל לשני בתי ספר (גם אם לעיתים באותו בניין ותחת אותו מנהל, המכונה "רב" גם כאשר הידע התורני שלו לא הועמד מעולם במבחן). זהירות: בתי ספר נפרדים - רק מן הבגרות המינית ואילך, ורק כאשר בראש בית הספר לבנות עומדת מנהלת, וגם אז יש חשיבות עצומה למפגשים משותפים של הצוותים באופן סדיר.

יש בתי ספר בהם ההפרדה בין המינים התחילה בכיתות הגבוהות וזלגה מטה אפילו עד גני הילדים והפעוטונים. אם ההורים שייכים לקבוצה השנייה, בל יסכימו, ואפילו במחיר פילוג.

יש בתי ספר בהם ההפרדה בין המינים נתמכה בתוכניות לימודים שונות כגון גמרא רק לבנים, חינוך למניעת הטרדה מינית רק לבנות, דרישות לתלבושת צנועה רק מהבנות. אין להשלים עם מציאות שכזו. זאת ועוד: כבר קרה כי לכתחילה נקבעו תוכניות לימוד שוות, אבל בדיעבד למדו הבנים יותר, ולכן אסור להורים "להירדם בשמירה" על סמך התחייבויות מראש בלבד. יש לקיים מעקב מסודר אחר הנעשה בשטח, ואולי אפילו ליצור מנגנונים שיחייבו קיום ההתחייבות. אני זוכרת את הסיפור על ביה"ס הממ"ד יהודה הלוי בירושלים, בו חוייב המורה לתלמוד לקיים בסוף השנה חידון משותף לבנים ולבנות, כדי להבטיח שלא "יחתוך פינות" תוך כדי הוראה בכיתות הבנות (הבנות, אגב, ניצחו בחידון).

יש בתי ספר בהם ההפרדה בתפילה בבית הכנסת יושמה באמצעות מחיצה השולחת את הבנות אחורה או החוצה, למרחב קטן יותר (כמו עזרת הנשים בכותל), לתנאים נחותים בעליל שאינם מאפשרים השתתפות משמעותית בתפילה בציבור. יש בתי ספר שמקפידים על השתתפות בנים בתפילה בזמן (שחרית ו/או מנחה), בסליחות, בברכת המזון, אבל מוותרים לבנות. יש בתי ספר הדורשים מן המורים השתתפות בתפילת הבנים אבל לא דורשים מן המורות השתתפות בתפילת הבנות. יש בתי ספר המקנים לבנים היכרות יסודית עם הסידור אך משאירים את הבנות בבורותן (אני למשל לא יודעת עד היום מה בדיוק עושים בתפילה בציבור בתחנון, מתי יושבים ומתי טומנים את הראש במרפק ולמה). יש בתי ספר בהם ההפרדה בתפילה זולגת לכיוון של הפרדה גם בהתכנסות לשם לימוד תורה. יש בתי ספר שבהם מעדיפים שהבנות ישתתפו באופן פאסיבי בתפילה בציבור של הבנים ובלבד שלא תתנסינה בתפילת ציבור משל עצמן, בראשי חודשים למשל, עם או בלי קריאה בתורה. יש בתי ספר שבהם מינוי הבנים בלבד לתפקיד שליחי ציבור בתפילה זולג למינוי בנים בלבד לתפקידים נוספים כגון אמירת דברי תורה בפני כל הקהל. כל המתואר בפסקה זו אינו עולה בקנה אחד עם מדיניותה החינוכית של "הקבוצה השניה", לדעתי.

יש בתי ספר בהם מורים (לא רק רבנים) מלמדים גם את הבנות, אבל מורות יכולות ללמד בנים רק ביולוגיה או אנגלית ורק בעת צרה, כאשר לא נמצאו גברים מתאימים. ויש מקומות שהדברים מגיעים גם לגני ילדים: מפרנסים אברכים במשרת "רב-גן", בלי לדרוש מהם חלילה לימוד מפרך של הכשרה להוראה בגיל הרך והתמודדות יומיומית עם כלל המשימות, ואין עוד שום ציפיות מן הגננת שתוכל להנחיל תכנים יהודיים או לחנך למצוות. בבתי הספר שלנו, נשות "הקבוצה השניה" ואנשיה, עלינו להעמיד גם מורות ומחנכות ומנהיגות תורניות כמודלים נערצים בפני הבנים.

והערה אחרונה. כל האמור כאן יפה לדעתי גם לגבי החינוך הבלתי פורמלי בתוך בית הספר, וגם לגבי תנועת הנוער. נראה לי כי הנקודות עליהן אני ממליצה להקפיד, יותר חשובות מן השאלה, האם להפריד בין הבנים לבנות מן ההתבגרות המינית ואילך גם בתנועת הנוער או רק בבית הספר.

___________________________________________________________________________________________________

1. כדאי להפריד, אבל למה בעצם? על הפרדה בין המינים בבתי ספר תיכוניים דתיים בישראל: חקר מקרה. ספר היובל לטובה אילן עין טובה - דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, עורך: נחם אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה, 1999. (נמצא באתר).
2. הצעת חלופות למימוש חינוך פמיניסטי במערכת החינוך בישראל. צמתים - ערכים וחינוך בחברה הישראלית, עורכים: י.עירם, ש.שקולניקוב, י.כהן, א.שכטר, משרד החינוך, לשכת המדענית הראשית (2001), עמ' 522-555