פרשת הרב אלון ב'דעות': האם אימצנו את החרדיות?
גיליון מרתק ומסעיר במיוחד העוסק במעמדם של הרבנים הוצא לאור ע"י אנשי נאמני תורה ועבודה על רקע פרשת הרב אלון. הרב שרלו: "אנו עדים לבעיות של כוחנות וניצול הכוח לרעה ע"י רבנים". הרב בני לאו: הרב עובדיה לא פצה פה מול האלימות הליטאית בסוגיית הגיור".

מורדי מילר 10.06.10 13:28

בין אם מאמינים בצדקתו ובחפותו של הרב מוטי אלון, ובין אם לא, על דבר אחד לפחות צריך להסכים: פרשיית הרב אלון גרמה להעלאת נושא "סמכותו ומעמדו של הרב" למודעות הציבורית. לאחר שנערכו כנסים הקשורים לנושא, ודנו בו רבות בבבמות שונות, הגיע תורם של 'נאמני תורה ועבודה'. גליון 'דעות' היוצא לאור בימים אלו הוקדש כולו לעיסוק מקיף בנושאי תפקיד ומעמד הרבנים.

"הרב עובדיה לא פצה פה"
התלות הציבורית שלנו ברבנים, לפחות באופן חלקי, בהחלט ראויה לדיון. מי שהרים את הכפפה היה הרב בני לאו. לדבריו הספקות והאתגרים הביאו למצב בו "מערכת החינוך הדתית מעודדת צייתנות לגדולי תורה ולקבלת מרות". במאמרו קורא הרב לאו "לעודד כל הורה וכל מורה לשחרר את הילדים ממרות ולפלס עבורם דרך של הכרת כוחותיהם וחיזוקם". את מאמרו כתב הרב על רקע פרשיית הקברים באשקלון ופרשת הגיור של הרב חיים דרוקמן "גם הרב עובדיה עצמו לא פצה פה מול האלימות הליטאית בסוגית הגיור, לא הגן על הרעיון המגונה של העתקת חדר המיון באשקלון, ולא השמיע את קולו בשום תחום הלכתי חשוב שבו הרחוב החרדי פועל בהנהגת "דעת התורה" של הרב אלישיב וסביבתו" מבקר הרב לאו "ההשתקה של חכמי ישראל היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה".
בהמשך כתב הרב לאו על כיפוף הראש בפני אותם 'גדוילים', המכנים את בית דינו של הרב דרוקמן כ'בית דין של רשעים' "זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו".

מה דעת הרב על אובמה?
אריאל פיקאר הפסיק לשאת את התואר 'רב' לאחר ששימש שבע שנים כרב קיבוץ שלוחות. לדבריו התואר 'רב' מתאר תפקיד ולא מעמד ולכן "משפרשתי מתפקידי הרבני איני ראוי עוד לשאת תואר זה; על הרב צריך לשאת באחריות לקהילתו, על כל המשתמע מכך, ואני לא נושא באחריות זו". שנית, אומר פיקאר, התואר 'רב' מגביל וגורם לאמירות אידיאולוגיות ופוליטיות להפוך לאמירות רבניות ולא פרטיות.

במאמרו מקונן פיקאר על העוצמה המופרזת הנתנת כיום לרבנים. בעוד כיום ברור לכולם כי פסיכולוג אינו מדינאי, ומדינאי אינו מוסיקאי הרבנים נהנים מסמכות בכל תחומי החיים "בקהילות רבות בזרם החרדי ואף בזרם הציוני-דתי - בעיקר זה המכונה חרד"לי - נחשבים הרבנים לבעלי סמכות כמו-מיסטית (ואולי אף מיסטית ממש). הם קובעי המדיניות בנושאים אידאולוגיים, פוליטיים וחינוכיים. הם "אוסרים" או "מתירים" בשאלות הלכתיות. הם מורי התורה והמומחים לחינוך ילדים ובני נוער, והם גם יועצים בתחומי הנפש ליחידים ולזוגות. מדובר בהיקף נרחב מאוד של סמכויות ותחומי עיסוק" אומר פיקאר.

הבעיה האמיתית, לדבריו, אינה נעוצה בהיקף התחומים אלא באופי הסמכות. מלבד הכוח העצום שהיא מעניקה לרב היא משחררת את התלמידים מאחריות, דבר שבא לידי ביטוי באופן קיצוני בשאלות סמס הנוגעות לפרטי פרטים, ויש מי שיאמר גם עד כדי גיחוך. למסקנה אומר פיקאר כי "אין זה נכון שכוח ועוצמה כה רבים יתרכזו בידי אדם אחד ולאורך זמן. הסמכותיות הרבנית הקיימת היום עלולה לאפשר שחיתות מסוגים שונים (כמו בכל שררה מוגזמת אחרת). אך מעבר לכך, היא בעייתית מבחינה רוחנית מפני שהיא מסירה את האחריות מאנשי השורה. למה לחשוב בעצמי כשאפשר לשלוח מסרון או מייל לרב ולקבל תשובה לשאלות: "היכן היה אלוהים בשואה", "האם זה בסדר שתהיה לי חברה", "מה דעת הרב על אובמה"?... אין עוד מקום לדמות הרב, שמרכזת כל כך הרבה כוח במשך זמן בלתי מוגבל".
לא עוד רב מתיר ואוסר בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אלא רב הנותן ייעוץ והכוונה ולא קובע מציאות.

הפסקתי לנגן בפסנתר
מי שכוון את דבריו על רקע פרשיית הרב אלון היה הרב יובל שרלו בשיחה עם ד"ר משה מאיר.
לדברי הרב שרלו "אנו עדים לבעיות של שרלטנות, של כוחניות ושל ניצול הכוח לרעה על ידי רבנים". גם הוא כפיקאר התייחס לבעיית התלות ברבנים ואמר כי "העובדה שנוצרה תלות בין הציבור ובין רבנים ואומצו דפוסים חרדיים שיש בהם הרבה מן המניפולטיביות, מחייבת בחינה מתמדת כדי שהמעמד המחודש של הרבנים יביא בכנפיו ברכה ולא קללה".

הרב שרלו התייחס לבקורות המופנות כלפיו בשל עסוקו בנושאים שעוד לא נהוג לעסוק בהם, כגון מעמדם של ההומוסקסואלים "בסוגיה הזו ובסוגיות רבות אחרות אני מרגיש שאני בין אלה ש"שוכבים על הגדר" ומחוללים את השינוי, שאחר כך נדמה כברור מאליו. איש לא יזכור מי היה זה שדיבר על הנושא בפעם הראשונה, וספג ביקורת חריפה וכואבת. אני משקיע הרבה בעבודה רוחנית פנימית כדי שלא יהיה אכפת לי מכך והכול ייעשה "לשמה", לצורך הבאת השינוי".

בהמשך שיחתם העלה משה מאיר בפני הרב שרלו את המחיר שמשלמים הרבנים, בשל תדמיתם בציבור "האם היית יכול להרשות לעצמך להיות שחקן תיאטרון?" שאל מאיר "האם בהיותך רב אינך גוזר על עצמך צמצום של הזהות, ובכך פוגע גם בעצמך וגם בקהילה שחייך משמשים דגם עבורה?"
בתשובה הודה הרב שרלו כי אכן "יש מחיר לרבנות" ואף הביא דוגמה אישית "מאז שנהייתי רב הפסקתי לנגן בפסנתר... יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי. אני לא אוכל להרשות לעצמי להיות שחקן תיאטרון גם אם ארצה בכך".
אולי בדור הבא דברים ישתנו, אמר- קווה הרב שרלו, אבל נכון לעכשיו רב צריך לשלם מחיר. "אין בחירות שעושים אותן בלי לשלם מחיר" מסכם הרב שרלו "אלו החיים, וצריך לחיות איתם".

...
המילה 'רפורמים' אינה נעימה לאוזן הישראלית, ולא רק לאוזן הדתית. איכשהו למרות המאמצים והמשאבים שמושקעים בהחדרת הרפורמה למדינת ישראל, בפועל הצליחה התנועה הרפורמית לייסד בישראל 25 בתי כנסת בלבד לעומת עשרות אלפי בתי כנסת אורתודוקסים. גם בשיח הישראלי הם איכשהו עדיין לא מתקבלים בקלות. אבל החבר'ה האלה לא פראיירים - הם עובדים קשה מאוד כדי לשנות התמונה, ויש גם הרבה מאוד בעלי אינטרסים פוליטיים שיש להם עניין בכך שהרפורמים יקבלו דריסת רגל גדולה יותר בשיח הציבורי, ולכן למצב הזה אין תעודת ביטוח.
למרות שמדובר ביהודים לכל דבר שאסור להתעלם מהם, וחלילה לנו מלהוציא אותם מחיק היהדות, ואפילו חשוב למצוא את הדרך להידבר איתם - האלרגיה הישראלית לרפורמים ברורה ומוצדקת. הם מזכירים לנו הרבה יותר מדי את האופן שבו נולדה הנצרות, כשהחליט מי שהחליט לשנות את התורה האלוהית ולשים במרכזה את רצונות האדם תחת הצו האלוקי. הרפורמים אינם עוד זרם שמפרש את תורת ישראל, מתירני ככל שיהיה - מדובר ביהודים שכופרים בנצחיות התורה, ובמקורה האלוהי.לשיטתם, הרצון והשכל האנושי עומדים מעל לצו הבורא.
מעבר לכך, התיאוריה שלהם אומרת שע"י התאמה של התורה לרצון האדם, פחות יהודים יעזבו את חיק היהדות. אבל עם השנים התברר שהרפורמה היוותה גורם מאיץ לתופעת ההתבוללות בגלות, עד שלמרות הפופולאריות שלה בקהילות הגולה, כיום עושים שם בדק-בית מה לעשות אל מול מה שמכונה 'השואה הלבנה' - תהליך העזיבה ההמוני של בני הקהילה הרפורמית את הקהילה עצמה וממילא את העם היהודי.
אחרי מעט ממה שיש לומר בגנות התנועה הרפורמית ואחותה התאומה התנועה הקונסרבטיבית, מי בכל זאת רואים בהם ברי דיון שווים בנושאי יהדות והלכה? תנועת נאמני-תורה-ועבודה.
בכתב העת 'דעות' מבית נאמני-תורה-ועבודה, יצרו שיח סביב הנושא "סמכותו, מעמדו ואופיו של הרב" ביהדות. אחרי דפדוף קל בין המוזמנים לומר את דבריהם, אל מול הקורא נפרש על גבי שלושה עמודים, מאמר מעוצב עם כותרת גדולה 'רבנות רכה' שנכתב בידי תמר דובדבני המוצגת שם תחת התואר 'רבה', רפורמית כמובן. ללא גילוי הסתייגות של המערכת, אפילו באיזו מילה סמויה קטנה. דעת הרבה הרפורמית מובאת בחוברת הדיונים של נאמני-תורה-ועבודה כדעה שווה לזו של הרב בני לאו, הרב יובל שרלו ועוד רשימה של רבנים מן המניין. וכאילו לא די בכך - כמה עמודים לאחר מכן מובאת כתבה נוספת שבה, במתיקות ופלורליזם, הכתבת משוחחת עם שלושה תלמידי רבנות צעירים, משלושה 'זרמים שונים ביהדות'. הנה המובאות שהודגשו בכתבה, לפי סדר הופעתם: ג'סיקה מהתנועה ליהדות מתחדשת: "תפקיד הרב הוא להביא את המקורות היהודיים הרלוונטיים... אך אין הלכה מחייבת, אין פסק". אהרון הבחור הקונסרבטיבי: "...ההלכה אינה מנותקת מאיתנו, ובכל דור אנחנו משנים אותה לפי המתרחש בחוץ". ולבסוף ארי האורתודוכסי, מייצג השמרנות בדיון: "אני לא רוצה להציג את עצמי רק כרב אורתודוכסי ... אני לא חושב שלאלוהים אכפת לאיזו תנועה אתה משתייך".
וברשותכם נלאה אתכם בעוד פרט עיצובי קטן: פסיפס התמונות של דמויות הרבנים שמעטר את הכתבה: תשע תמונות קטנות של רבנים 'מגוונים' - ביניהן רבנית עם טלית מסתכלת למרחב, וכמובן רבנית נוספת עורכת הבדלה בדבקות.
אולי אנחנו שמרנים מדי? - חששנו, והחלטנו לשאול את הרב חיים נבון שמזדהה בד"כ עם נאמני-תורה-ועבודה. מתברר שהרב נבון הזדעזע עוד לפנינו ואפילו טרח להרים טלפון למערכת 'דעות' כדי למחות על העניין. את הכתבה על פרחי הרבנות הוא לא הספיק לראות - "סגרתי את הגיליון עוד בשלב המאמר של הרפורמית".
העורך של 'דעות', עמרי שאשא, עומד מאחורי ההחלטה להכניס את הרפורמים לדיון: "גם אם אנחנו לא מסכימים עם הרפורמים הם בהחלט נמצאים בעינינו בדיון, ואנו בהחלט חושבים שיש גם לא מעט מה ללמוד מהם".
אין כאן חלילה כוונה לסמן את אנשי נאמני-תורה-ועבודה כתומכים או מזדהים עם תפיסת העולם הרפורמית. נאמני-תורה-ועבודה, על אף היותם מייצגים חלק קטן בציבור הדתי לאומי, ולמרות היותם הסמן הכי פחות שמרני בו, הרי שמדובר בקבוצה בעלת משמעות מתוך הציונות הדתית שבהחלט מצהירה על עצמה כנאמנה להלכה ולתורת ישראל, אך גיליון 'דעות' האחרון ראוי לביקורת ציבורית קשה על הלגיטימיות שהם נותנים לתפיסה הרפורמית בשם הפלורליזם ותרבות הדיונים. דוגמא עצובה ומופלאה למצבים שבהם הפלורליזם מבלבל את עצמו לדעת.
ריבוי דעות הוא נהדר, ויש כמובן מה ללמוד מכל יהודי. תרשמו שגם אנחנו בעד. אבל אין שום סיבה לקרוא לאישה שמחללת שבת 'רבה', ובמחילה מכבודה, לא בטוח שכדאי לבחור ללמוד ממנה דווקא מה היא חושבת על 'סמכות הרב בימנו'. מותר להגיד שהריח הפלורליסטי שעולה מדיונים מהסוג הזה, קצת ביזארי? עשו טובה לכולנו ותשאירו בבקשה את הרפורמה בחוץ לארץ - אנחנו מבטיחים לשלוח איזה רב משלנו לפאנל שהם יארגנו שם.

מאמר מערכת שפורסם בעלון השבת "עולם קטן", כ"א תמוז תש"ע, 3/7/10.