תערוכת "גלו - יה" שבמכללת ליפשיץ ממשיכה לעורר הדים, האם התעלמות היא הפתרון?
http://www.kipa.co.il/family/show.asp?id=33166 [6]
מאת: רני חזון וייס\ אתר כיפה, י"ב סיון ה´תשס"ט
אחד הדברים שהעסיקו אותי רבות לפני החתונה היה נושא כיסוי הראש: האם ללכת עם כיסוי ראש ביום יום או לא. בתקופת לימודי במדרשה למדנו לעומק את סוגיית כיסוי הראש. לפני החתונה, כאשר הדבר הפך קרוב, שבתי להרהר בנושא, לחשוב האם אני רוצה להיות חלק מזה והאם אני מסוגלת לעשות זאת יום אחרי יום. בחרתי לא לשים כיסוי ראש אלא בשבתות וכאשר אני נמצאת בבית תפילה. בחרתי לא ללכת ביום יום עם כיסוי ראש על מנת לא להיות מקוטלגת, על מנת להישאר כשהייתי, את המחויבות לבן הזוג - שהחברה תשאיר לנו ולטבעות שלנו.
יש בכיסוי הראש התעסקות שלא רציתי ועודני איני רוצה להיות חלק בה. איני רוצה למצוא את עצמי מתאימה מידי יום במשך שעות ארוכות את המטפחת הנכונה למה שלבשתי, איני רוצה למצוא את עצמי מגנה על מה שאיני כיוון שמבחינה חיצונית אני נכנסת למשבצת ויותר מהכול - אני אוהבת את השיער שלי ואיני מוכנה לכבול אותו מידי יום תחת מטפחת שתגרום לו לאבד מיופיו. אגואיסטי משהו...
לאחרונה מתעוררים להם בציבור הדתי, בעיקר הליברלי, דיונים רבים אודות ההתחרדות במערכת החינוך הממלכתית דתית, בין אם בתנועת הנוער ובין אם בתיכונים, בישיבות ובאולפנות. רק ביום שלישי האחרון מצאתי את עצמי נוכחת בפאנל שהתקיים אודות פני בני עקיבא לאן? ומה מקומן של הנשים בתנועה וכיצד זה משתקף בהלך הרוח ובפועל, אם בכלל.
לאחרונה, הוקמה תערוכה במכללת ליפשיץ, מכללת הוראה למורים בחינוך הממלכתי דתי בירושלים בנושא כיסוי הראש. אחת המטרות של התערוכה הייתה להעביר את תחושתן של הנשים מאחורי כיסויי הראש, את השינוי הכול כך מהותי שיכול לגרום כיסוי הראש ובעיקר לבטא את מה שעובר בבטן, בין אם השלמה ובין אם זעקה. התערוכה הצליחה לעורר הדים, מידי ראשון וחמישי לומדים בליפשיץ חבורה של הסדרניקים להם התערוכה אינה מתאימה מבחינה דתית, היא אינה צנועה והם מבקשים להעביר אותה מקום. מכללת ליפשיץ נענית לבקשתם והתערוכה יורדת מידי ראשון וחמישי וחוזרת בשאר הימים והכול בשם התורה, בשם הצניעות ובשם השם. חבורה של גברים שאינה מסוגלת להתמודד עם היצרים שלה.
אם תראו את התמונות תבינו כי מדובר בצילומים של נשים כאשר רואים רק את הפנים שלהם, אבל הקולות הנשמעים מן המכללה הם שזה לא מכובד שתלמידי ישיבות ההסדר יראו חלילה את התמונות. אני מוטרדת, נעלבת, מתקוממת, יצירה של נשים שהפכה אסורה. ובעיקר מהרהרת: האם להמשיך להלחם? או לוותר כי אין על מה, ולהמשיך הלאה? האם לעזוב את המקום שאני כל כך אוהבת ולהתחדש או להמשיך להיאבק על מקומי ההולך וקטן... ואני חושבת על עצמי, על המקום בו אלמד, בו ילמדו ילדי, בו נחיה, תנועת הנוער בה ניקח חלק... מחשבות. הרהורים של רגע ושוב מזכירה לעצמי כי זה הבית שלי, המקום בו גדלתי ובו אני רוצה לחנך את ילדי. במקום של אהבת התורה ואהבת האדם. ואת הבית שלי אף אחד לא ייקח, וגם אם נלקח, זה הזמן להשיב, עוד לא מאוחר!!! ובמילים בהירות אני אומרת: להיכנס אל תוך מערכת החינוך, נטשנו אבל זה הזמן לחזור.
אנחנו שולחים את אנשינו לתקשורת, לעריכת הדין, להיי טק -מקומות שחשוב שנמצא בהם אבל אני חוזרת ואומרת כי עלינו לחזור להיות חלק ממערכת החינוך. לא, זה לא כל כך מזהיר, והמשכורת לא משהו אבל זה עתיד ילדינו, עתיד חברתנו. יש לנו מה לומר ומה להשמיע ועוד לא מאוחר. צו השעה? זהו צו השעה!!!
רני חזון וייס סטודנטית לחינוך בסמינר הקיבוצים וחברה בנאמני תורה ועבודה.