חדש!!!
החוברת הראשונה במיזם "עצ"ה לדרך"- הנחלת ערכי הציונות הדתית לדור הבא: 
אתחלתא דתקווה
האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה? אם לא, מהו ערכה הדתי, אם בכלל?
האם המדינה היא אכזבה?
האם עלי לשמור על חוקי המדינה, לשלם מיסים ולציית לחוקים?
מה עושים כשיש סתירה בין ההלכה לחוקי המדינה?
על שאלות אלו ועוד מנסה הרב חיים נבון לענות בחוברת זו, העוסקת בשאלת מעמדה של המדינה מבחינה הגותית ובשאלת החובה ההלכתית לציית לחוקי המדינה ולפקודות הצבא. כל זאת מתוך מגמה בסיסית של נאמנות ואהדה כלפי המדינה, ובסגנון קולח ורהוט.
בהוצאת נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי
לרכישת חוברות דרך האינטרנט לחצו כאן! [4]
להזמנה טלפונית: 03-6072739, או ע"י שליחת המחאה.
מחיר:
1. במתנה ללא תשלום- לכל מחדש חברות! החברות בתנועה גם כוללת מנוי על "דעות" ועדכון שוטף על הנעשה התנועה.
חברות רגילה/מנוי - 180 ש"ח לשנה. חברות לצעירים (עד גיל 30) 60 ₪ לשנה.
2. עלות חוברת אחת: 20 ₪ (כולל משלוח), 15 ₪ לצעירים (כולל משלוח).
3. 10 חוברות במחיר מיוחד: 120 ₪. קנו והפיצו לצעירים בשכונתכם!
(אפשרות לקנייה מרוכזת למוסדות).
ביקורות על החוברת:
האמנם "אתחלתא דגאולה"? /הרב אמנון בזק, מקור ראשון, 16/4/10.
בליל יום עצמאות יתכנס רוב רובו של הציבור הדתי-לאומי בבתי הכנסת, ובין היתר יאמר בתפילתו את אחת התפילות שחוברו ליום העצמאות, שבה נאמר "כשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כן נזכה לגאולה השלמה". ביטוי זה - "אתחלתא דגאולה" - מגדיר בצורה מתומצתת את יחסה של הציונות הדתית למדינת ישראל במשך רוב שנות קיומה: אמונה במהלך הא-לוהי שהביא להקמתה של המדינה, והשקפה הרואה במדינה שלב ראשון בדרך אל הגאולה השלמה. ברם, בשנים האחרונות, בעיקר לאחר ה'ההתנתקות', נשמעים יותר ויותר קולות המפקפקים במעמד זה בפרט, וביחס למדינת ישראל בכלל. המשבר ביחס למדינה הפוקד חלקים מהציבור שעדיין מכונה 'דתי לאומי', הנותן את אותותיו בתחומים שונים, משתקף בראש ובראשונה בשאלת היחס למדינת ישראל מבחינה רוחנית.
בימים אלו של מבוכה הולכת וגוברת, בעיקר בקרב הנוער, ישנה חשיבות מיוחדת לפרישת משנה סדורה בנוגע ליחס הראוי של הציונות הדתית למדינת ישראל. משנה זו מופיעה בחוברת שכתב הרב חיים נבון, ששמה כבר מעיד על רעיונה המרכזי - "אתחלתא דתקווה". בחוברת זו, כבחיבורים אחרים של הרב נבון, מצליח המחבר בלשונו המיוחדת לשלב תפישת עולם רעיונית מעמיקה עם סיפורים ואנקדוטות, ההופכים את הקריאה לחוויה מהנה ולא מכבידה. הרב נבון עומד על הבעייתיות בשתי ההשקפות הקיצוניות בעולם הדתי כלפי מדינת ישראל: מצד אחד, בגישה החרדית, שחלקים בציבור החרד"לי הולכים ומתקרבים אליה, המתעלמת מכל הישגיה של מדינת ישראל ומתרומתה המכריעה להמשך קיומו והתרבותו של העם היהודי, מקיבוץ הגלויות חסר התקדים שהקמתה איפשרה, מפיתוח עולם התורה בממדים שלא היו כמותם מעולם, ועוד כהנה וכהנה. מצד שני, האכזבה בחלקים מהציבור הדתי-לאומי נבעה דווקא מן הגישה ההפוכה, המכונה גם כיום 'ממלכתית' (במלעיל), שקידשה את מדינת ישראל מעבר לממדים סבירים, ומשום כך נקלעה למצוקה אידאולוגית קשה, ככל שהזמן עבר ומדינת ישראל התרחקה מן הייעודים הרוחניים שהיו אמורים להיות חלק מהותי בה.
כנגד גישות אלו מציג הרב נבון את גישתו של אחד מהוגי הדעות המרכזיים של הציונות הדתית, הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שמלכתחילה נקט בגישה מאוזנת כלפי מדינת ישראל: "ישנה דעה הלכתית שלישית, שאינה מקבילה לא לדעת שתומי העין השוללים, וגם לא לסברת ההוזים המחייבים חיוב מוחלט, עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל- היסטורית - את המדינה", כתב הרב סולובייצי'ק כבר בשנת תשי"ז. "דעה שלישית זו (שהלכה כמותה בכל מקום), אני מרשה לעצמי לנחש, תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה", הדגיש הרב. הרב נבון מציג גישה זו בהרחבה, ומדגיש את הרעיון שלמדינת ישראל ולהקמתה יש משמעות דתית, שאותה יש לציין ולחגוג, על אף שאין אנו יודעים בבירור האם היא באמת "אתחלתא דגאולה". המדינה היא בגדר תקווה - תקווה למהלך שיכול להבשיל בהדרגה גם לגאולה שלמה, במובן הרוחני והגשמי כאחד, ודווקא ראייה זו מחדדת את הצורך בהיענות הציבור ליטול חלק באתגרים המיוחדים שמדינת ישראל זימנה לנו.
חלקה השני של החוברת עוסק בשאלה הכרוכה באופן טבעי בשאלה הקודמת, שעוררה סערות רבות בתקופה האחרונה: הציות לחוקי המדינה ולפקודות הצבא. גם כאן הולך הרב נבון בשביל הזהב, המתרחק מסיסמאות מתלהמות: מצד אחד, הוא מבסס את המעמד ההלכתי של חוקי המדינה ואת החובה להקפיד עליהם, ומצד שני אין הוא מטיל ספק שבמקרה של סתירה חזיתית בין החוק ובין מצוות התורה, הרי שתורת ה' גוברת. אולם בפועל, מודגשת בדבריו בצדק רב הטענה, שהתנגשות חזיתית זו נדירה מאוד, ומי שפועל בחכמה יוכל כמעט תמיד למצוא את הדרך למנוע עימות ישיר בנושא. באופן מיוחד, הרב נבון מדגיש את הצורך לקחת בחשבון, בתוך המסגרת ההלכתית, את השיקולים של הנזק החמור שסירוב פקודה עלול לגרום לביטחונה של מדינת ישראל בטווח הרחוק.
בסך הכול, דומה שהשקפת העולם המתבטאת בחוברת מייצגת את רובו הגדול של הציבור הדתי-לאומי, שיזדהה בוודאי עם מרבית הדברים המופיעים בה. עם זאת, דווקא השקפה זו אינה זוכה למשנה סדורה נגישה, וישנה ברכה רבה בסידורם של הדברים בחוברת, באופן מסודר ובהיר ובעיצוב נאה לעין. חוברת זו מהווה נדבך חשוב בחינוך לראייה מורכבת מתוך עוצמה, ביחס לשאלות העומדות על הפרק לאורך כל השנה, וערב יום העצמאות באופן מיוחד.
תורה בשלט רחק / חגי סגל,"מקור ראשון" כ"ו אדר תש"ע
פסח עדיין רחוק מאיתנו שבועיים וחצי, אבל בקיבוץ הדתי ובארגון נאמני תורה ועבודה נשלמו כבר ההכנות ליום העצמאות. שני הגופים המכובדים האלה פרסמו עכשיו חוברת הדרכה מהודרת בעניינים כואבים שבין הציבור הדתי לאומי לבין מדינתו. מצד אחד היא מבקשת לעודד את רוחו השפופה של הנוער הכתום, ומצד שני לחזק את אושיות הציות לפקודה לעקירת ישובים.
המחבר, הרב חיים נבון, מזהיר ש"אם בוקר אחד חיילי צה"ל היו מכריזים על שביתה, כבר באותו ערב איש מאיתנו לא היה בין החיים". בפרק אחר בחוברת הוא סותם את הגולל על הטענה הקוקניקית שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. לטעמו, המדינה היא רק 'אתחלתא דתקווה'.
על מי מסתמכת הפסיקה הנועזת הזו? בעיקר על הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל מגלות אמריקה. אין ספק שמדובר באילן גבוה, אבל בכל מה שנוגע לדיון הממוקד הזה הוא אילן בשלכת. רבנים שבוחרים לחיות בחו"ל, ואינם מתאמצים לקחת חלק אישי בהרפתקה הישראלית, פסולים מלשבת בבית הדין לבירור מעמדה הגאולי של מדינתנו. הם סרבני גאולה. קודם שיעלו הנה עם תלמידיהם, אחר-כך נצרף אותם בשמחה להרכב.
אתחלתא דגאולה או אתחלתא דתקווה? / מנחם רהט, עלון "מצב הרוח", אדר תש"ע.
* הקושיה החמישית של פסח תש"ע: האם המדינה היא אתחלתא דגאולה או אתחלתא דתקווה? * משקרסה הפרדיגמה המשותפת לכל פלגי הציבור הדתי לאומי בדבר היותה של המדינה אתחלתא דגאולה, מנסות תנועות נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, להשיב באמצעות הרב חיים נבון על שאלה זו *
התפלגות הציבור הדתי-לאומי לכתות ולתתי-כתות, לא עוצרת באדום: גם הקונצנזוס הרחב ביותר שאיחד את הציבור הציוני דתי - תפיסתו את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, הולך ונשבר. אחרונת הפרות הקדושות מובלת לשחיטה.
חלפו הזמנים שבהם כל פלגי הציונות התאחדו סביב הגדרתה של מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה, ונתנו לכך ביטוי דתי-אידיאולוגי לכך באמירת התפילה לשלום המדינה והתפילה לשלומם והצלחתם של חיילי צה"ל, ובאימוצם בכל לב של סמלי המדינה העיקריים: ההימנון ("עוד לא אבדה תקוותנו") והדגל הכחול לבן.
היום הפרדיגמה קרסה. אקסיומת היסוד של הציבור הציוני דתי כבר אינה כזו.
הגירוש המחפיר מגוש קטיף והפוגרום הממלכתי בעמונה, כמו גם תופעות שליליות נוספות בחיי המדינה, הולידו את קבוצת "מאוכזבי המדינה", כאלה המסרבים להתגייס לצה"ל וללבוש את המדים ששימשו את חיילי הגירוש בגוש קטיף, וכאלה שאמנם מתגייסים אך מדגישים מעל כל במה אפשרית כי יסרבו לכל פקודה, בלתי חוקית לדעתם, בדבר גירוש יהודים מביתם. אמירת התפילה לשלום המדינה כבר אינה בגדר המובן מאליו, הגיוס לצה"ל אינו תמיד בגדר מצווה מדאורייתא, וכבר צצה ועולה השאלה המצמררת: "האם אבדה תקוותנו?"
ובקיצור: האם מדינת ישראל היא-היא תקוות הדורות וחזון הנביאים ועל כן האתחלתא דגאולה, ומתוך כך יש לה ולציוויה ותקנותיה מימד דתי, או שמא החרדים צדקו בגישתם האנטי-ציונית, והמדינה אינה אלא, במקרה הטוב, רק 'אתחלתא דתקווה'?
*
האם אבדה תקוותנו?
שאלות אלה הניעו את תנועות נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, להטיל על הרב חיים נבון, מגידולי אלקנה שבשומרון, רב קהילה בעיר מגוריו מודיעין, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון, בעל תארים בחינוך ובמחשבת ישראל, לחבר את החוברת: "אתחלתא דתקווה, הציבור הדתי-לאומי ומדינת ישראל, חשבון נפש: האם אבדה תקוותנו?". על פני 40 עמודי החוברת הוא בודק את השאלה, אם מדינת ישראל היא אכן האתחלתא דגאולה שכל הדורות חלמו עליה? ואם לא, מהו ערכה הדתי, אם בכלל?
מחבר 'אתחלתא דתקווה' מעמת בין עמדות שונות במחנה הציונית הדתית, ומוסיף משלו:
"קשה לקבוע מסמרות בזיהוי הגאולה, עד שלא נראה את משיח בן נדוד בכיסאו. עד ליום ההוא, אפשר לקוות ולייחל שמדינת ישראל היא אכן ראשית גאולתנו" (ע' 9).
אבל גם אם "למדינה אין כל קשר לגאולה והיא בסך הכל הביטוי המדיני של עם ישראל בארץ ישראל (הרי) הקמתה והישרדותה הן נס" (ע' 20), כותב הרב נבון ומכאן מסקנתו: "למדינה יש משמעות דתית, (גם) אם מצמצמים את המימד הגאולי המתבטא בה. בלי מדינת ישראל נראה שהעם היהודי היה מצטמק לאין שיעור. מדינת ישראל היא המקום היחיד שבו היהודים מתרבים. היא המקום היחיד שבו מדברים ברחוב עברית. היא מהווה מוקד להזדהותם היהודית של מיליוני יהודים לא דתיים ברחבי העולם. מדינת ישראל איפשרה את קיבוץ הגלויות הגדול בהיסטוריה היהודית. במדינת ישראל יש לומדי תורה מאשר אי פעם בהיסטוריה היהודית".
אך מה עושים כשקיימת סתירה בין ההלכה לחוקי המדינה? - תוהה הרב נבון, ומסכם דיון בנושא במלים אלה: "ההלכה מחייבת אותנו לציית לחוקי המדינה, מחמת שלושה יסודות הלכתיים: דינא דמלכותא דינא, תקנות הקהל, ומשפט המלך. מיסודות אלה נגזרת החובה לשלם מס כחוק, לציית לחוקי התנועה ולשאר חוקי המדינה. במקרה של התנגשות ישירה בין החוק להלכה, אנו בוחרים בהלכה. דבר ה' גובר על דברי האדם. נעשה כל שביכולתנו כדי למנוע התנגשות כזו, ולמעשה הדבר נדיר מאוד".
*
פינוי יישובים
בסוגית הציות לפקודה לפינוי יישובים, מציין נבון כי "רבנים רבים וחשובים סבורים שפקודת פינוי יישובים אינה סותרת את ההלכה. גם הרבנים החולקים עליהם היו מסכימים שיש לציית לפקודה כזו, אם היא תושיע את המדינה כולה מחורבן מאיים. המחלוקת האם הפינוי יביא לישועה או להרס, היא מחלוקת עובדתית, שההכרעה בה נמצאת בתחום סמכותם של מוסדות המדינה (גם אם אנו סבורים שהכרעתם שגויה). ישנן גם סיבות הלכתיות נוספות מדוע לא לסרב לפקודת פינוי. אפשר להתחמק מביצוע הפקודה בלי סירוב נחרץ, ובכך למנוע עימות הרסני. לסירוב פקודה יש השלכות הרות אסון על הצבא, החברה והמדינה. אחריותנו למדינת ישראל מחייבת אותנו לקחת בחשבון גם השלכות אלו".
ומה הלאה? האם נמשיך לומר את התפילה לשלום המדינה?
הרב נבון מציע לספקנים את דרכו של פרופ' אבי רביצקי, שהשיב לשאלה אם הוא אומר את התפילה לשלום המדינה: "אני אכן אומר 'ראשית צמיחת גאולתנו' ומתכוון בלבי שבעזרת ה' תהיה ראשית צמיחת גאולתנו".
--
יום העצמאות ה-62: עוד לא אבדה תקוותנו/ אלישיב רייכנר, אנרג'י 15/4/2010 8:10
הספרון "אתחלתא דתקווה" חושף את עומק השבר שבין הציבור הדתי-לאומי למדינה בעקבות פינוי גוש קטיף (וגם את האהבה שעדיין קיימת)
עקירת ישובי גוש קטיף הביאה לשינוי ביחסו של חלק מהציבור הדתי לאומי ליום העצמאות. כבר ביום העצמאות שלפני העקירה פסק בנווה דקלים ראש ישיבת תורת החיים הרב שמואל טל לתלמידיו שלא לומר הלל בתפילות יום העצמאות.
הרב טל הסביר אז לתלמידיו שבשל מדיניות הממשלה לא ניתן יותר להפריד בין המדינה לממשלה ולכן אין להתפלל תפילת הודיה שיש בה כדי לברך גם את השלטון הקיים. לעומת הרב טל, הרב יגאל קמינצקי הרב של ישובי גוש קטיף ושאר הרבנים בגוש אמרו הלל כמידי שנה.
הרב קמינצקי אמר אז בבית הכנסת של נווה דקלים בליל החג: "אנחנו לא מתבלבלים, אנחנו ממשיכים להודות לקדוש ברוך הוא על האתחלתא דגאולה הזאת. גם כשיש לנו בעיות עם ממשלת ישראל, המדינה הזאת שייכת לעם הזה, לנצח נצחים. היום אנחנו חייבים להגיד הלל בהידור".
ליצור חומר זמין
הדיון בשאלה האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה או לא, העסיק וימשיך להעסיק את הציונות הדתית כנראה עד לגאולה השלמה. חוברת חדשה שראתה אור בשבועות האחרונים, מנסה לתרום זווית משלה בסוגיה.
החוברת - 'אתחלתא דתקווה' עוסקת ביחסי הציבור הדתי לאומי ומדינת ישראל והיא ראשונה בסדרת חוברות שיזמו תנועת נאמני תורה ועבודה יחד עם תנועת הקיבוץ הדתי. מטרת המיזם המשותף הוא
ליצור חומר זמין נגיש וברור שישמש בני נוער וצעירים לחיזוק תפיסותיהם בערכי תורה ועבודה, כפי שהתנועות הללו רואות אותן.
את החוברת בנושא מדינת ישראל כתב הרב חיים נבון, בוגר ישיבת הר עציון ורב קהילת השמשוני במודיעין, המוכר בפעילותו התקשורתית המגוונת. החוברת עוסקת בשתי סוגיות עיקריות: מעמדה הדתי של מדינת ישראל וחובת הציות לחוקי המדינה ולפקודות הצבא.
העשרת השיח הפנימי
בסוגיית מעמדה הדתי של המדינה מציע הרב נבון דרך ביניים בין הדרך הרואה במדינה אתחלתא דגאולה לבין זו שאינה מייחסת משמעות דתית למדינה. "אני מאמין שלמדינת ישראל יש משמעות דתית גם אם אינה בהכרח חלק מתהליך הגאולה....רק במדינת ישראל אנו יכולים לחלום על הגשמת חזון מדינת התורה. גם אם איננו יודעים האם המדינה היא אתחלתא דגאולה, אנו יודעים שהיא אתחלתא דתקווה".
בסוגיית חובת הציות לחוקים ולפקודות, אוחז הרב נבון בגישה השוללת סירוב לפקודת פינוי יישובים. הוא מביא עמדות של רבנים הסוברים שהפקודה אינה סותרת את ההלכה וטוען שגם החולקים עליהם מסכימים שיש לציית לפקודה כזו אם היא תושיע את מדינת ישראל מחורבן. "המחלוקת האם הפינוי יביא לישועה או להרס היא מחלוקת עובדתית", כותב נבון, "שההכרעה בה נמצאת בתחום סמכותם של מוסדות המדינה". הוא גם מביא סיבות הלכתיות נוספות מדוע לא לסרב לפקודת פינוי.
חשיבותה של החוברת החדשה היא בתרומתה להעשרת השיח הפנימי בתוך הציונות הדתית. במיוחד בסוגיית סירוב פקודה נוצר לעתים רושם מוטעה שהקול היחידי בשטח הוא קול הסרבנים מכיוון שהם אלו הטורחים יותר להשמיע את קולם. החוברת החדשה משמיעה קול צלול וברור שמתמודד יפה עם טענות תומכי הסירוב ומייצג נאמנה חלקים גדולים בציונות הדתית.
כתבה באתר כיפה
התשובה להתחרדות
חוברות הדרכה חדשות ינסו למנוע את התחרדות הציבור הדתי ויציגו בפני הצעירים משנה ציונית-דתית סדורה
כ"ג ניסן ה´תש"ע - אפרת רוט הלוי http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=37793 [5]
בתנועת "הקיבוץ הדתי" ובארגון "נאמני תורה ועבודה" החליטו להילחם ב"השתלטות החרדלי"ת" כהגדרתם, בעזרת חוברות הדרכה חינוכיות שיפרסו את משנתו של הציבור הדתי לאומי.
בימים אלו, לאחר תהליך היגוי וכתיבה, יצאה לאור החוברת הראשונה בסדרה - "אתחלתא דתקווה, הציבור הדתי לאומי ומדינת ישראל. חשבון נפש: האם אבדה תקוותנו?". את החוברת כתב הרב חיים נבון ומצורף לה מערך הדרכה למדריכים ומחנכים.
"במקום להסביר לאחרים שאנחנו חולקים איתם למה הם טועים, בחרנו להציג את עמדתנו" מסביר מזכ"ל החינוך הדתי נחמיה רפל. "עמדתנו תהיה פרוסה על גבי כמה חוברות שיעסקו גם ביחס ללימודי חול, חברה צנועה ומעורבת, ואמונה בחכמים מול אחריות אישית ועוד. אנחנו מקווים להשמיע בצורה חיובית ומתקבלת על הלב את עמדתנו. אין בית מדרש בלי חידוש ואין בית מדרש בלי מחלוקת. מחלוקת המבוססת על התוכן היא מחלוקת מבורכת ואנחנו כאן מביעים את עמדתנו". בתנועת "נאמני תורה ועבודה" מוסיפים "החוברות נולדו כאשר הבנו כי יותר ויותר צעירים מחפשים חומר תורני אקטואלי העוסק בשאלות מרכזיות בעולמה של הציונות הדתית. מטרת החוברות היא לספק חומר חדיש זמין, נגיש וברור שיוכל לשמש את הנוער בהתמודדויות עם האתגרים שהזמן והמקום מציבים בפניו".
שני קולות חזקים הנאבקים על נפשה של הציונות הדתית
החוברת החדשה עוסקת בתפיסת המדינה ובחובת הציות לחוקיה ולחוקי הצבא. "לא אחדש לאף אחד אם אומר שמאז ההתנתקות נמצאת הציונות הדתית במשבר זהות חסר תקדים" מסביר הרב חיים נבון. "יש שני קולות חזקים הנאבקים על נפשה של הציונות הדתית, ואני מרגיש שאף אחד מהם לא מייצג אותי. מצד אחד יש את ה"ממלכתיים" במלעיל, הממשיכים לדבר על קדושת המדינה, ועל תהליך הגאולה המתקדם, ובמידה מסוימת מתעלמים מהבעיות ומהפגמים. מצד שני יש את הפוסט-ציונים-דתיים, החושבים שאם מדינת ישראל אינה הגאולה האמיתית והשלמה - אז היא לא שווה כלום. אני רציתי לנסח דרך שלישית, הקולעת לרחשי לבם של רבים מהסרוגים, גם אם הם מתקשים לנסח אותה. אני ממלכתי, אבל ממלכתי במלרע. אני רואה את החולשות של המדינה, ולא בטוח שהיא חלק מתהליך הגאולה, ובכל זאת מאמין שאין לנו אלטרנטיבה אחרת".
"אני טוען שגם אם המדינה אינה אתחלתא דגאולה - ואת זה פשוט אינני יודע - היא עדיין אתחלתא דתקווה. כלומר: אין עתיד ליהודים וליהדות בלי מדינת ישראל. יש לנו ביקורת חריפה על המדינה, אבל אסור שהביקורת תשכיח מאתנו את העובדה הפשוטה שאין לנו אלטרנטיבה. גם אם יש בעיות במדינה, האם אנחנו מעדיפים לחיות בצרפת? האם היינו מעדיפים לחיות בארץ ישראל תחת השלטון הטורקי?"
יש למנוע התנגשויות
בחוברת נטען כי במקרה של התנגשות ישירה בין החוק להלכה, יש לבחור בהלכה מכיוון שדבר ה' גובר על דבריהם של בני האדם. עם זאת, יש לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע התנגשות כזו. כך למשל מסבירה החוברת את נושא סירוב הפקודה כאשר היא מדגישה כי רבנים רבים וחשובים סבורים כי פקודת פינוי יישובים אינה סותרת את ההלכה. "סירוב פקודה המוני מאורגן הוא הרס הצבא והמדינה" אומר הרב נבון, "אינני מדבר על התחמקות אישית של פלוני או אלמוני, אלא על סירוב המוני. דווקא בגלל שהצבא והמדינה הם שלנו לא פחות משל כל אחד אחר, אנחנו חייבים להרגיש כלפיהם אחריות. אם אנחנו נתארגן כקבוצה ונודיע שנסרב לכל פקודה שלא תמצא חן בעינינו, לא בטוח שנצליח למנוע מדיניות של נסיגות, אבל בטוח נביא למלחמת אחים ולחורבן הצבא".
"אני הייתי אומר את אותה אמירה בכיוון הפוך" אומר בתגובה הרב אליקים לבנון. "מאחר שסירוב פקודה הוא דבר גרוע מאוד אסור להכניס חיילים למלכוד שבו ייאלצו לסרב פקודה. חיילים הם אזרחים הנתונים למרות אבל ברגע שהם מקבלים פקודות לא חוקיות אסור להם לבצע. האחריות פה היא על הצבא שבחר לצפצף על הכל ולהוציא פקודות כאלה. היום אין היררכיה רבנית ולא כל מי שנקרא רב הוא באמת רב ולכן קשה לדעת מה תפיסת הרבנים על כל דבר. פקודת פינוי ישובים היא בלתי חוקית בעליל ואם הצבא נותן פקודות כאלו מגיע לו לעבור טלטלה אדירה כדי שלא יתערב בעתיד בנושאים פוליטיים".
מוציאים ת´נשמה
הרב ישראל רוזן על החוברת החדשה של נאמני תורה ועבודה: גימוד גאולתי
כ"א אייר ה´תש"ע - הרב ישראל רוזן, שבת בשבתו, אתר כיפה, ערוץ 7, סרוגים. http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=38273
ניפוץ מיתוס הגאולה
מונחת לפני חוברת מאירת עינים אשר החשיכה את עינַי ולבי מאז עיינתי בה. מדובר בקונטרס תועמלני בשם "אתחלתא דתקווה", שנכתב ע"י הרב חיים נבון (להלן: ח"ן) בהוצאת 'נאמני תורה ועבודה' ו'הקיבוץ הדתי', וכולו ממוקד במטרה מסומנת: ניפוץ המיתוס הגאולתי של מדינת ישראל והמתת ה'נשמה' המפעמת בחזון הציונות הדתית קרוב למאה שנה!
ח"ן מתאר יפה את 'הציונות הגאולית' מבית מדרשו של הרב קוק, זו הרואה בקיבוץ גלויות, בהפרחת השממה ובתקומת המדינה גילויים של "ראשית צמיחת גאולתנו". הוא ממוטט תפיסה זו לא בווכחנות ובפירכות אלא בהצגת תיזה נגדית, ובעיקר ברתימת הרב י"ד סולובייצ'יק לפוסט-גאולתיות זו.
מקורות ההשראה של ח"ן הם פרופ' ישעיה לייבוביץ ויבל"ח אבי רביצקי, אבותיהם הרוחניים של 'נאמני תורה ועבודה', וכבר היינו בסרט הזה לפני דורותיים. אין זה סוד שקבוצה זו שבה ומחָיה ויכוח זה מעת לעת ומפקידה לפקידה, וזה בסדר. אך העולם התורני-לאומי לא חי מפיהם ולא מפי כתבם של הוגים רציונאליים אלו, וכבר הכו על קדקדם רבנינו והוגינו בראשית שנות המדינה (הרבנים נריה, ישראלי, בר-שאול ונוספים). הללו התפלמסו עם גישה זו המייבשת את נשמת המדינה ומותירה אותה ככלי טכני בלבד, 'מקלט לאומי', אשר דבר אין לו (כמעט) עם אתגר הגאולה הנבואית והאמונית ושאיפת הדורות לציון.
תורת הרב (קוק) וארה"ב (סולובייצ'יק)
החידוש בקונטרס מוחצני זה הוא בגיוס שתיקותיו של הרי"ד סולובייצי'ק והפיכתם לתיזה אנטי-גאולתית. אם גישה זו תתפשט כעמדה חינוכית יש בה, לדעתי, 'איום אסטרטגי' על הציונות הדתית, וכדלהלן. בהזדמנות זו אקרא לרבים מחברי הקיבוץ הדתי להתנער מהצגתם כתומכים אוטומטית בתיזה זו...
נכון, אין זה סוד שהרב סולובייצ'יק לא היה נאמן בית הרב קוק ולא שקד על תורתו. למיטב אי-ידיעתי אין גם התייחסות ישירה שלו לתורת הרב ולמשמעותה הרוחנית והאמונית. דומה שלא היתה השקה בין מעגלי תורתם ההשקפתית, בהיות הרב קוק שקוע ב'תורת הכלל', כרבה של ארץ ישראל, והרב סולובייצ'יק טבוע בתורת היחיד ופסיכולוגיית ה'איש', כרבן של בני גולת ארה"ב, ו"לא קרב זה אל זה כל הלילה". והנה בא ח"ן וטורח לציין באזנינו כי "כאשר הרב (סולובייצ'יק) הזכיר בדפיקה הששית (=במסתו הנודעה: 'קול דודי דופק') את העלייה לארץ הוא לא דיבר על 'קיבוץ גלויות', מושג המעלה אסוציאציות משיחיות, אלא על מקלט לפליטים". להלן טווה מסכת סולובייצ'יקית כביכול לפיה המדינה אינה אלא מסגרת טכנית ('אינסטרומנטלית') ואינטרסנטית בלבד, ומשמעותה התיאולוגית מופנית בעיקר כלפי הנוצרים, וכיוצא באמירות מוציאות-נשמה ומנפצות-מיתוסים.
אמירות מוציאות-נשמה ומנפצות-מיתוסים
לא נתקררה דעתו של הכותב ברוך-הכשרונות (שכיר-עט?) עד שגייס לאסכולת 'הגימוד הגאולתי' את ...הרב שלמה גורן, מעשה להטוטים 'הפוך-על-הפוך'. המימד הגאולתי של המדינה, וגישת 'כלל ישראל', בוקעים מכל תורתו ההלכתית, ההשקפתית והדרשנית של הרב גורן. והנה פשפש ח"ן ומצא שהרב גורן פירט שעד כה זכינו רק ל-3 מ-5 שלבי 'התקופה המשיחית' - נצחון על אויבינו, הכרזת ריבונות וקיבוץ גלויות, ואנו מצפים להשלמת המהלך בייסוד סנהדרין ובניית בית המקדש. ובכן, הא לכם פלפול אקדמי לפיו הרש"ג מצטרף לריד"ס לשלילת תורת הר"ק על 'אתחלתא דגאולה'. הבנתם את זה?
פוצ"ד וצה"ל
בעידן הפוסט והאלהת הפרט רבים המה מוציאי הנשמות מכל הערכים שבעולם, במיוחד אם הם קשורים למשהו לאומי. בהמשך משאו מגנה ח"ן את ה'פוצ"דים' (כן, כך בדיוק הוא מכנה את הפוסט ציונים דתיים), וכוונתו ללוחמני המאחזים המטילים ספק ב'ממלכתיות' מדינת ישראל. ולא חש כי הוא עצמו נפל בפח הפוצ"די מן הצד השני, זה המבעט בערך הגאולתי, ועוד מטיף לתפיסה זו בצבעוניות ובכשרון, כבר אמרנו.
אין זו המסגרת להתפלמס עם פרטי התיזה שמציג ח"ן, ובודאי לא עם תורת ארה"ב אל מול תורת 'הרב' (=קוק). אך שתים ידעתי, לשעבר ולשהבא; (א) ללא הלהט הגאולתי לא היו מתרחשות עליות החסידים, תלמידי הגר"א וחובבי-ציון. (ב) חוששני כי בקרוב מאד נחזה בפירות הטפתו של ח"ן ושוכרי כתיבתו - השתמטות סרוגה משירות צבאי, כמעשה אחינו תושבי 'גוש דן' (=זו מילת קוד. לא גאוגרפיה). אין כל סיבה ששומעי לקחו יפגרו אחר אחיהם ה'עושים לביתם' וסומכים על אחרים, היותר 'גאולתיים', שיתגייסו למשימות לאומיות ובראשן שירות צבאי. אני משער שהקונטרס הבא בסידרה ידון בשאלה מה עצה היה הרב סולובייצ'יק משיא לתלמיד שהיה מתלבט בין שירות צבאי (נניח בקבע. אולי גם בסדיר) מול האתגר האקדמי במדעי הרוח, למשל...
ונחתום מעין הפתיחה, ובפסוק נרגש מפרשתנו: "גאולה תתנו לארץ"; היא זקוקה לחזון זה כאויר לנשימה!
המאמר המלא יתפרסם בעלון שבת בשבתו
"מעולם לא הייתי שכיר עט"
"זכותו לחלוק על דעתי. אך עליו להיזהר בעובדות" הרב נבון מגיב על דבריו החריפים של הרב רוזן
כ"ב אייר ה´תש"ע - אפרת רוט הלוי. http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=38289 [6]
תגובות חריפות למאמרו של הרב רוזן בנוגע לחוברת "אתחלתא דגאולה" שהוציאה תנועת "נאמני תורה ועבודה" והקיבוץ הדתי ונכתבה על ידי הרב חיים נבון. במאמרו כינה הרב רוזן את החוברת כקונטרס תועמלני, המתמקד בניפוץ המיתוס הגאולתי של מדינת ישראל, והמתת ה'נשמה' המפעמת בחזון הציונות הדתית.
"אני מכיר מימים ימימה את סגנונו התוקפני של הרב ישראל רוזן. זכותו כמובן לחלוק על דעתי. ובכל זאת עליו להיזהר בעובדות שהוא מזכיר" אמר בתגובה לכיפה הרב חיים נבון.
"הטענה לפיה הרב סולובייצ'יק לא הכיר במדינת ישראל כאתחלתא דגאולה אינה חידוש שלי, כטענת י"ר (-הכוונה לרב ישראל רוזן א.ר) למיטב ידיעתי כל חוקרי הגרי"ד, פרשניו, תלמידיו ומקורביו מסכימים על כך, והדבר נכתב במחקרים רבים"
בהתייחסות לכינוי "שכיר עט", שהוצמד לו על ידי הרב רוזן אומר הרב נבון "אינני חבר בתנועת נאמני תורה ועבודה, ואינני מזדהה עם כל דרכה. אך בנושא הזה מצאתי עימם שפה משותפת. הטענה שאני "שכיר עט", הכותב דברים שאינו מזדהה עמם למען בצע כסף, היא הוצאת שם רע. מעולם לא הייתי שכיר עט, ובע"ה לעולם לא אהיה".
"הגותי בנושא הזה אינה קשורה כלל לדעותיו של פרופ' ליבוביץ. דומני שי"ר יודע זאת היטב, ושרבב את שמו רק כדי להבאיש את ריחי בעיני הקוראים. לגופם של דברים, אני אינני יודע האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, אך בטוח בערכה הדתי כאתחלתא דתקווה. מכוח זה אני קורא לפעול למען המדינה, לחיזוקה ולביצור כוחה. יקראו הקוראים את דבריי במלואם, כפי שהם מופיעים בחוברת, וישפטו בעצמם" סיכם הרב נבון.
בתנועת "נאמני תורה ועבודה" דווקא מרוצים מהדיון שהצליח הרב רוזן לעורר במאמרו לדבריהם אחת מהמטרות של החוברת היא לעורר דיון סביב יחסנו למדינת ישראל, דבר שבהחלט הצליח. בהתייחסות לדברים עצמם אמרו: "צר לנו כי דבק בה טון שמושך את הדיון האמיתי למקומות אחרים וחורג מכללי הדיון המקובלים בבית המדרש".
הרב רוזן: לא התכוונתי ללגלג על הרב נבון
בעקבות התגובות החריפות בחר הרב ישראל רוזן להגיב לדברים. "כתבתי בסגנון חריף כדי למשוך בפעמונים נגד הקול המוציא את נשמת חזונה של הציונות הדתית, ובמיוחד כאשר הוא מובעת ע"י רב ומחנך. לא מקובל עלי כי תזה זו היא עמדת הרב סולובייצ'יק, הנגזרת משתיקותיו, והיא מוצגת כשקולה חינוכית עכשווית כנגד ההשקפה הגאולתית. וכבר כתבתי כי עמדה זו תוביל בקרוב ל'השתמטות סרוגה' מגיוס, כשאר אחינו הפוסט-ציונים."
לדברי הרב רוזן השימוש בביטוי "שכיר עט" לא נועד ללגלג על הרב נבון אלא לתהות האם זוהי דעתו של הרב נבון, או שמא הוא משמש רק כסנגור ועורך דין מטעם תנועת נאמני תורה ועבודה.
"לא מתחתי ולו מילת בקורת אחת על המשך החוברת המנמקת יפה התנגדות לסרבנות. אינני רואה כל קשר בין שני חלקי החוברת", אמר הרב רוזן תוך שהוא מתייחס לקשר בין היחס למדינה לשאלת סרוב הפקודה. "חבל אם תשתרש הגישה הלכאורית שכל מי שמאמין בחזון המדינה חייב לסרב פקודה... אדרבה והפוך על הפוך!"
ציון - הלא תשאלי?/משה מאיר news1
כוחה של כל עמדה מתחזק על-ידי המחלוקת, על-ידי הצורך לבחון את עמדת האחר ולהתאתגר מקושיותיו. את ניסיונות ההשתקה כלפי עמדה אחרת צריך לעצור, לא זאת דרכה של תורה מאמר תגובה לרב ישראל רוזן
▪ ▪ ▪
סדרת אירועים פצעה את ההיסטוריה היהודית, הכריחה כל יהודי לתת לה פשר. התנועה הציונית, שהצליחה לממש את חזונה ולהביא את העם היהודי לארץ ישראל, תחיית השפה העברית, תקומת מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים - ניצחון בסדר גודל תנ"כי, הרחבת גבולות המדינה ובראשם ירושלים - כל אלה מאורעות מכוננים ומטלטלים שאי-אפשר היה שלא לחפש להם תבנית נותנת פשר.
הוגי הציונות החילונית הבליטו את הפיכתו של העם היהודי לעם ככל העמים. בשפה זו, הביטוי 'ככל העמים' נתפש כביטוי אידיאי וראוי, יהודים דתיים שהתנגדו לציונות ראו ביטוי שלילי של הפניית עורף לייעודו הדתי של ישראל. לא הייתה זו הפעם הראשונה שניטש ויכוח שכזה בעם היהודי, כך קרה כשביקש העם משמואל להמליך עליו מלך. שמואל פירש את הבקשה כמאיסה בו, ריבונו של עולם פירש אותה כהפניית עורף לשמים: וַיֹּאמֶר ה', אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.
העם מתעקש: וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ [שמואל א', ח'].
ריבונו של עולם מורה לשמואל להיענות לעם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ.
אפשר לומר שהקול החילוני הוא הקול הרוצה להיות ככל העמים מבחינת המלכת המלך, ואילו הקול הדתי מכיר בשלטונו של אלוהים ועל כן מתנגד להמלכת המלך. אבל הפרשה בספר דברים פותחת פתח לאפשרות אחרת: כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:
אפשר לראות את המשאלה לשים מלך ככל הגויים כחטא, ואת המענה כהיענות שבדיעבד. אך אפשר לראות בה אידיאה, אידיאה דתית. הציונים הדתיים בחרו באפשרות השנייה, אמרו הן למפעל הציוני ולמדינה שצמחה מכוחו. הקבוצה הציונית-דתית נתקלה בבעיה, קשה היה להתאים את ה'מלך' לקריטריון 'אשר יבחר ה' אלוהיך בו'. כאן נעוץ היחס המורכב של הציונות הדתית למדינה החילונית. על כף המאזניים השנייה עמדה ההיסטוריה במלא כובד משקלה, והורתה כי הציונות אכן מובילה למימוש האידיאה הדתית: מהציונות אל המדינה ומהמדינה אל ירושלים, מהלך מבריק וברור כל-כך הכריע את הכף לחיזוק אמירת ההן הדתית לציונות ולמדינתה.
אלא שכבר מראשיתה נחלקה הציונות הדתית לשני ענפים, שורשיהם בשני ענפי ההגות היהודית עתיקת היומין. הענף האחד הכיל את הציונות ואת המדינה במושג המשיחיות הטעון, ובכדי להכיל גם את ההעדר הגדיר אותה כ'ראשית צמיחת גאולתנו'. זרמי העומק של ענף זה ראו במהלך המתפתח מהלך בלתי הפיך שכיוונו הגאולה השלמה, זו הכילה גם את האידיאה של ארץ ישראל השלמה, ואת הוודאות כי בסופו של התהליך גם העם יהיה עם שלם - כלומר יחזור בתשובה שלמה.
הענף השני הכיל גם את הציונות, גם את המדינה וגם את המשיחיות במושג העולם הנוהג כמנהגו. כאן לא היה הלהב המשיחי, לא החתירה אל מחוץ לגבולות הטבע וחוקיו. המדינה נתפשה ככל מדינה, המפלסת את דרכה בסבך הפוליטיקה העולמית. תמונה זאת, למרות שהיא מחלנת את המדינה, היא מכילה אותה בתמונה דתית. באותה מידה היא רואה את הרפואה כתחום אנושי חילוני, המוכל בתוך תמונת עולם דתית.
ישנם הבדלים רבים בין שתי התמונות, מעמוקים עד שורשי האמונה, עד להבדלי התנהלות פרגמאטית. בענף הראשון יש נטייה לראות עמדה פוליטית ימנית כנגזרת של תמונת העולם הדתית. בענף השני יש חירות לאדם הדתי לנקוט עמדה פוליטית בין ימנית ובין שמאלית, וההבדל בין העמדות הוא בתפישת עולם פוליטית-ביטחונית ולא בתפישת עולם דתית. בענף הראשון יש התניה סמויה של נאמנות למדינה, בכך שהכרעותיה תתאמנה להכרעות הדת. בענף השני אין התניה שכזאת. המדינה יכולה להכריע הכרעה פוליטית בעד נסיגה מחלק משטחה, וזו החלטה לגיטימית עם היא מתקבלת על-פי אורחות החיים הדמוקרטיים. הענף הראשון מתקשה להכיל את ההיסטוריה שאינה מתקדמת במהלך הבלתי הפיך אל הגאולה. הנסיגה מסיני ולאחריה ההינתקות שוברות את התמונה הזאת. לעומת זאת הענף השני לא מחויב למהלך מתקדם, ואף בעיני מי שמתנגד לנסיגה היא איננה נתפשת כשבר שבאמונה. משפט כ'היה לא תהיה' יכול לצמוח רק מהענף הראשון, ולא מהענף השני.
כבכל מחלוקת עמוקה, לכל עמדה יש נקודות חוזק ונקודות תורפה. כוחה של התמונה המשיחית שהיא נוסכת כוחות ומגייסת כוחות להירתם למפעל המשיחי. חולשתה בכך שאין לה כלים להכיל פער בין הכרעות המדינה להכרעות המתאימות לתמונתה. כוחה של תמונת העולם הנוהג כמנהגו ביכולת לדבוק בציונות ובמדינה גם כשהכרעותיה קשות וכואבות, חולשתה ביצירת הנעה שאיננה ניזונה מהמשיחיות.
המחלוקת יורדת עד השיתין. הענף המשיחי מפתח ארגז כלים הטוען ליכולת לפענח את ההיסטוריה כגילוי ה' בעולם. היכולת לעמוד על דעת עליון גוזרת מתוכה צווים, שהיחיד והאומה אמורים לציית להם. ענף העולם הנוהג כמנהגו עומד על דעתו הדתית, כי אלוהים ורצונו נמצאים מחוץ לגבולות האפשר של התודעה האנושית. זאת מחלוקת מאוד חריפה, המשליכה על טיפוס האדם הדתי הצומח מכל ענף.
המחלוקת הזאת היא מחלוקת פורה, ראוי לה שתהיה ותאתגר את כל אחד משני קטביה. אסור לקהילה הדתית להגיע למצב, בו אסור להביע את אחת משתי העמדות. מורשתנו היא מורשת בית המדרש, מורשת של מחלוקת המקדשת את זכותו של יחיד ושל כל קבוצה להשמיע את קולה. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ואפילו כשנפסקת הלכה ממשיכים ללמוד את שתי הדעות ובית הלל גוברים כי הם מורים בבית מדרשם גם את עמדת בית שמאי. כוחה של כל עמדה מתחזק על-ידי המחלוקת, על-ידי הצורך לבחון את עמדת האחר ולהתאתגר מקושיותיו. את ניסיונות ההשתקה כלפי עמדה אחרת צריך לעצור, לא זאת דרכה של תורה. ההשתקה מופיעה בעזרת כמה וכמה מנגנונים, כמה מהם הופיעו במאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן [ראה מצד שמאל למעלה]. הקטנת העמדה האחרת, לעג לנושאיה, הפחדה כי העמדה האחרת תביא לחורבן, אלה כלים שאינם הוגנים במלחמת הדעות. יש מחלוקת בציונות הדתית, וראוי לשמוח בה ולהתעשר ממנה. אם היום קבוצה אחת היא קבוצת הרוב, מחר יכול המצב הזה להתהפך. רוב הוא כוח שנכון להפעילו בהצבעה למעשה, אך בבית המדרש ראוי לשמוע את שני הקולות. כל שומע ישמע ויבחן את הסוגייה, יכריע מתוך ידיעה והבנה. ראוי שכל נושא עמדה יהיה מספיק בטוח בעצמו, כדי לאפשר לאחר להשמיע את קולו וכך תתלבן השמועה ותעמיק הרוח והתודעה.
הכותב הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מחנך בתיכון הרטמן בירושלים וחבר מערכת כתב העת "דעות".
אייר תש"ע, 10/5/10
מכתבים למערכת "מקור ראשון", של מוסף שבת "במדבר"
"אתחלתא דגאולה" ועמדת הקיבוץ הדתי/אמנון שפירא
לאחרונה הופצה ברבים חוברת "אתחלתא דתקווה", שחוברה על ידי הרב חיים נבון, וממנה כאילו משתמע, שיש להחליף את "אתחלתא דגאולה" ב"אתחלתא דתקווה". דברי הרב נבון נכתבו ברגישות גדולה, והם אכן ראויים לדיון נוקב על משמעות "הגאולה" בימינו.
דא עקא, שהודפס בחוברת, שהמוציאים הם הקיבוץ הדתי ו"נאמני תורה ועבודה", ותמהתי מאוד על הדבר, מפני שהקיבוץ הדתי היה בין הראשונים שתמך באופן נמרץ במונח ובמושג של "ראשית צמיחת גאולתנו", וה"מחזור ליום העצמאות" שפרסם, היה כמדומני הראשון במדינה (בהסכמת כמה מגדולי הדור כמו הרב גורן זצ"ל), ולמיטב ידיעתי עמדת הקיבוץ הדתי וחבריו לא נשתנתה במאומה בתפישה זו. בררתי את העניין שוב היטב עם נחמיה רפל, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, ועם כמה מרבני הקיבוץ הדתי, ואכן, נפלה כאן טעות בהצגת הדברים, ודבריי כאן משקפים את עמדת הקיבוץ הדתי.
התפישה ה"גאולתית" אינה רק מסקנה הגיונית של הפסוק הידוע: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... אין לך קץ מגולה מזה", אלא בגלל עצם התופעה הפלאית, שמיום ברוא אלוקים שמים וארץ אין ערוך לה ואין דומה לה, שעם בן מיליונים חוזר למולדתו ומיישב אותה, אחרי שפוזר בכל העולם במשך כאלפיים שנה. כי אם זו איננה "אתחלתא" דגאולה, מהי "גאולה" בכלל?
ויחד עם זאת, אל לנו לחשוש מפני ויכוח נוקב, עם כמה פרשנויות רבניות של "אתחלתא דגאולה" זו, כגון אותה פרשנות שאני מתקשה לקבלה, שהגאולה "מובטחת בימינו", ושהיא "קרובה ממש" לבוא (ולא רק מפי חב"ד וסיעתה). גם קשה לי לקבל את קביעת הרב הרצוג זצ"ל, ש"הנביאים לא נבאו על חורבן בית שלישי". כי מי אמר שכבר חל עלינו דין "הבית השלישי"? ומי אמר שמובטח לנו שלא יהיו חלילה חורבנות חלקיים, שלא יבואו? (ראו דיון על כך אצל הרב ארי' שבט, ב"צהר" כא, וכד). וכמה הדגיש הראי"ה קוק את הצורך ב"השתדלות" ריאלית, ושלא לסמוך על הנס ולא על אמונה עיוורת בגאולה (כמו ב"משפט כהן", עמ' שכז) וכן הרבה. עוד יש להסתייג מסגנונו של הרב ישראל רוזן, המנצל, ולא לראשונה, במת יחיד שיש לו ("שבת בשבתו"), כדי לפגוע אישית באנשים, במקום להתייחס בהגינות לעמדותיהם הערכיות.
קיצורו של דבר, אין סתירה בין אמונה חזקה ואיתנה, שאנחנו בעידן חדש בתולדות ישראל, של "ראשית צמיחת גאולתנו", לבין אמונה, שגם אמונות-יסוד צריך לבחון תמיד מחדש. לא מתוך חולשת הדעת, אלא מתוך שיקול הדעת, ומתוך כוח, ומתוך חשבון הנפש והשכל. ולשומע - ינעם.
אמנון שפירא, טירת צבי
מתקפת הסברה /חיים אקשטיין, "כיפה". כ"ב סיוון תש"ע
זמן לא רב מאז שיצאה החוברת של הרב חיים נבון, "אתחלתא דתקווה", וכבר מופצת המסה החדשה של הרב יוסף קלנר, "דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה", הכוללת התקפה חזיתית נגד לימודי מדעי הרוח וביקורת המקרא בעולם האקדמי. רוב קוראי החוברת, או המסה, או שתיהן (המדור כולו תקווה שיש כאלה שקראו את שתיהן. לא חכמה לקרוא רק את הדעה שלך), מן הסתם לא קישרו ביניהן, ובאמת מדובר בשני מסמכים שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט: האחד מייצג את השקפת עולמם של "נאמני תורה ועבודה" והזרם המזדהה איתם, והשני משקף את תפיסת בית מדרשה של ישיבת הר המור.
אבל גם החוברת, וגם המסה המועברת בימים אלה מפה לאי-מייל, הן פירות של עבודה רצינית, מושקעת, מנומקת, שנוגעת ביסודות השיטה ומגיעה לניתוח המציאות היום. שתי השיטות (שאינן קשורות בהכרח לאותו דיון) מוכרות ומושמעות כבר שנים, אבל עכשיו אפשר באמת לקרוא ולהבין מה הם רוצים. אפשר לנהל ויכוח ענייני בין הזרמים בציונות הדתית, במקום לירות סיסמאות ריקניות לכל הכיוונים. אפשר לראות במסות הללו התקפות על הצד השני, אבל זו יכולה להיות גם דרך מצויינת עבור כל צד, בכל ויכוח שהוא, להסביר בבהירות את משנתו.