במקום לכבוש את המדינה
מאת : שרגא בר און[1]
מול תמונת הפינוי
הנה אחת התמונות המאפיינות ביותר של פינוי היישובים מרצועת עזה. תמונה של מפגש, תמונה שמייצגת במידה רבה את שיח החרשים התרבותי שמנהלת הציונות הדתית עם החברה הישראלית כבר שנים ארוכות: נערה צעירה מול חייל צעיר. הנערה קורעת את הלב, ממררת בבכי, מטיפה משנה חינוכית שספגה בביתה אודות זכותנו על הארץ וערך ההתיישבות, מקללת את הצבא ואת השלטון, את הרמטכ"ל ואת אריאל שרון. החייל אינו מביט בה, הוא בוהה בנקודה לא ברורה באוויר, שותק ומתאפק, מתאפק שלא לכעוס ושלא לבכות, שותק וממשיך להוות את זרועו הביצועית של השלטון בישראל. תהיה זו טעות לחשוב שזוהי תמונת עימות של הציבור הערכי מול הציבור חסר הערכים. זוהי תמונה של התנגשות ערכים. שני הצדדים בתמונה חושבים שהם עשו את הדבר הראוי ביותר עבור עתידה של מדינת ישראל. זוהי תמונה צורמת, תמונה של חוסר שיווי משקל. התמונה שמסמלת את השסע החברתי בין הציבור הדתי לאומי לבין רוב הציבור בישראל.
קשה לנו להודות בכך, אך החינוך שלנו אחראי במידה רבה להיווצרות הניגוד שבתמונה.
אך איני מבקש לדבר על העבר. לאחר ההתנתקות הפער רק הולך ומעמיק. למרות שתושבי גוש קטיף מצויים כעת בלב מדינת ישראל, הם וערכיהם/ערכינו רחוקים מלב הציבור עוד יותר משהיו ערב ההתנתקות. המחנכים שאחראים על עיצוב השקפת העולם והאישיות של התלמידים אמורים לשנות את התמונה הזו. למתן אותה. להפוך אותה מתמונה של עימות לתמונה של שילוב ידיים, שילוב ידיים בין אותה "בחורה דתית לאומית" לבין אותו "חייל חילוני", כולם כאחד, עם הפנים קדימה למען השגת המטרות העתידיות של החברה בישראל. האם התגובות שלנו להתנתקות מקדמות מטרה זו ? - התשובה שלילית!
הבוכים והמעפילים - שתי תגובות היסטריות
למשבר
פינוי רצועת עזה על ידי הממשלה הייתה אירוע טראומתי עבור המחנה הדתי לאומי כולו. הטראומה הולידה שתי תגובות היסטריות המאפיינות בעיקר את מנהיגי הציבור האמוני ודבָּריו. האחת, תגובת הייאוש, קוראת להתכנסות פנימה ולהסתגרות מפני החברה הישראלית. השנייה, תגובת פעילות היתר, קוראת לכבוש את מוקדי השלטון בישראל. המשותף לשתי הגישות הללו היא תפישת הפער שבין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני (או, למצער, למה שמספר ראשי ציבור מכנים "האליטות") כפער מהותי, שאינו ניתן לגישור ושאין לבוא עמו לכדי פשרה. מול מצב זה קופצת אסוציאציה מקראית לפוסט-טראומה של חטא המרגלים. נציגי הציבור, למעט שני נציגים "אמוניים", הוציאו את דיבת הארץ רעה והתנגדו לכיבושה. העם מגיב בשתי תגובות היסטריות מנוגדות - בתחילה בוכים ואח"כ מעפילים. מייד תקשו, והלא במקרה שלנו רק הציבור האמוני בוכה ורק הוא מעפיל ? אולם, דווקא הבדל זה מספק את העוקץ שבמצב הנוכחי - הציבור בכללותו אינו חש במשבר. מבחינתו, ההתנתקות הייתה אירוע פוליטי חשוב אך לא טראומתי. מבחינת רוב רובם של אזרחי ישראל, המהלך היה עוד צעד טקטי של הימין-מרכז! בויכוח ארוך השנים בין הימין והשמאל על שאלת הכיבוש וגבולות המדינה. ההתמודדות עם טראומת הגירוש נתפשת כנושא פנים-דתי או פנים-מתנחלי שאינו עניין לאומי ושצריך להיפתר מול דרג פקידותי של "מנהלת ההתנתקות".
תגובת הבוכים ותגובת המעפילים כאחת אינן תגובות ריאליות. הן אינן תגובות ריאליות מפני שהציבור הדתי לאומי בכללו משולב באופן כה עמוק בכל מנגנוני המדינה עד כדי כך שהדרך הבדלנית אינה ישימה. היא עשויה להיות רלבנטית עבור רבני ישיבות המנהלים מיני-קהילות בגבולות הישיבה; היא עשויה להיות רלבנטית עבור עסקנים פוליטיים ברמה האזורית ביישובים ובמועצות בעלי אופי דתי ולכן ראשי הדוברים בכיוון זה באים מקבוצות אלו, אך היא אינה רלבנטית כלל עבור רובו של הציבור הדתי לאומי. לכן - ולא בגלל קטנות האמונה, היא אינה מוצאת בינתיים הד רחב בציבור הדתי לאומי. גם הדרך לכיבוש המדינה עוד ארוכה. היא מבטאת פנטזיה יותר מאשר אופציה ריאלית במצב הפוליטי הנוכחי. אדרבה, יש להודות שלאחר ההתנתקות נותרנו יותר מבודדים מבחינה ערכית ותומכינו התמעטו בהשוואה לחודשים שלפניה. גם שותפינו לדרך בשלושת העשורים האחרונים מפנים לנו גב. הנכסים שכבר כבשנו לנו נמצאים בסכנה הן מצד הרוב החילוני והן מצד המיעוט החרדי שמגלה מעורבות גדלה והולכת בשלטון בישראל ונאבק על נכסים שבעבר היו בחזקת הציבור הדתי לאומי.
אם כך, לא נהפוך לציבור מסוגר ולא נכבוש את המדינה. התגובות ההיסטריות שלנו כציבור לא ישפיעו על עתידה של מדינת ישראל, אולם הם עלולים להשפיע מאוד עלינו. אנחנו עלולים לשכנע את עצמנו שכך ראוי שיהיה. אנחנו עלולים להפנים את התגובות ההיסטריות לגירוש ולפתח אתוס מגזרי שמרים על נס את האכזבה מן המדינה ובעקבותיו לפתח אתוס מגזרי של הסתגרות או של כיבוש המדינה. אתוסים מעין אלו מסוכנים מאוד לציבור שלנו וימיטו עלינו חורבן ערכי ופיסי.
כיבוש המדינה משחית
האתוסים הללו מסוכנים לנו מפני שהם עתידים להשחית אותנו כחברה. הריצה לעבר כיבוש המדינה משקפת שינוי ביחס ליריבינו. היחס ליריבינו הפוליטיים השתנה באופן ניכר בשנים האחרונות. בעוד שבעבר הנחנו שיריבינו לא מכירים בצדקתנו כי הם לוקים בחוסר הבנה יסודי של המציאות, כעת רבים גורסים שיריבנו אינם מוכנים להכיר בצדקתנו מפני שהם מושחתים, רודפי בצע, קטני אמונה ורשעים. משינוי עמדות זה שלנו נוצרה ההבחנה הזוכה לפופולריות רבה בין "האליטות" לבין "העם". האליטות הם רשעים שמבקשים להחריב את ביתנו ואת חלומותינו והעם הוא סתם טועה. לאור זאת, את העם צריך לפגוש פנים את פנים ולשכנע ואילו את האליטות, התופשות את מוקדי השלטון בישראל, יש לכבוש. כל אדם המביט באופן מפוכח על המציאות מבין שהבחנה זו מדומיינת מתחילתה עד סופה. היא נועדה לעשות סדר בתפישת העולם המוטעית שלנו והיא מובילה אותנו למשגים חמורים. אסקור שלושה מהם:
אי לך ארץ שמלכך נער
כיבוש המדינה מוטל על כתפיהם של הצעירים. רבים התגאו מאוד בהתגייסות הבולטת בקרב הצעירים למאבק על ההתיישבות ברצועת עזה. בעקבות המאבק רבו הקוראים להפקיד את הנהגת העתיד בידי הצעירים. אני חושש שמגמה זו מסוכנת והרסנית.
החברה הדתית לאומית בארץ מראשיתה פיתחה אתוס של "חברה צעירה". היא הפנתה עורף לחשיבות השמירה על רציפות, יציבות וקבלת שיקול דעת מיושב של מנחים בוגרים. כך נוצרה בראשית המאה תנועת "המרד הקדוש", כך נולדו להם "צעירי המזרח"י", "הפועל המזרחי" ואח"כ "צעירי גוש אמונים" וכעת "נוער הגבעות".
"חברה צעירה" מתאפיינת במתח אידיאולוגי גבוה, בנטייה כוחנית ומהפכנית, בבוז למוסדות ולמוסדות סמכותיים בייחוד. הקריאה לכיבוש המדינה מושתתת על אתוס "החברה הצעירה". במהלך ההתנתקות ראינו הפקרה כללית של שדה המאבק ע"י מבוגרים ומחנכים, עד לרגע הפינוי עצמו בו הופיעו המבוגרים ושמשו כגורם מתווך ומאזן. כך, בחודשים שלפני הפינוי, הפכו הצעירים למובילי המאבק בשטח תוך קבלת רוח גבית ממחנכים ואישי ציבור. צעירים אלו חוו חוויה אנטי חינוכית. זו היתה עבורם חוויה מעצבת שכללה: עימות חזיתי עם מוסדות השלטון במדינה (משטרה, צבא, מערכת המשפט); ניסיון הכרעה כוחני של החלטה מדינית; בניית מערך של אמונות שווא על בסיס קטעי שיחות של רבנים ומחנכים חסרי אחריות. אין פלא איפה שאמונם של חלק מהצעירים במוריהם ורבותיהם עורער באופן קשה. בשעת הפינוי עצמה גילו ראשי הציבור המחנכים והרבנים גדלות, שאר רוח ומנהיגות. הם נטרלו את הלהט שבו הטעינו קודם לכן את הצעירים. אולם, מייד לאחר הגירוש חוזרים רבנים וראשי ציבור לאותם מסרים. חלקם קוראים לצעירים לכבוש את הנהגת המדינה. הצעירים כבר משמיעים קולות של מרד בסמכות הבוגרת ומוצאים חיזוק חיובי לרוח המרד בקריאות להעביר לרשותם את מנהיגות הציבור הדתי לאומי ואת מפתחות המדינה. כך מטפחת החברה הדתית גורמים צעירים חתרניים. לא ירחק היום שגורמים אלו יהפכו להיות מובילי מאבק אלים גם נגד מנהיגי הציבור המטפחים אותם.
הנסיגה מן הציונות אל הלאומיות הדתית
המשגה השני הוא הצגת המאבק הפוליטי בין נאמני ארץ ישראל לבין תומכי הפינוי כמשחק סכום אפס על עתיד הציונות. בציבור שלנו נתפשת הנסיגה מעזה כנסיגה מכלל הערכים הציוניים. כך גם ממשלת ימין ובוחרים רבים מקרב הציבור הלאומי נתפשים כבוגדים במטרות הציונות. עזה וציונות צוירו כעסקת חבילה. איבדת את עזה - איבדת את הציונות. חשיבה דיכוטומית זו קשורה כמובן גם היא ל"תרבות הצעירה". כעת, רבים מציעים לסגת משותפות לרעיון הציוני ולחליף אותו ברעיונות לאומיים-דתיים המפנים עורף לשותפות הממלכתית סביב הפרוייקט הציוני. נסיגה זו היא נסיגה מן המכנה המשותף שעוד נותר לציבור הדתי לאומי עם רוב הציבור בישראל. נסיגה זו פירושה בידוד עצמי והליכה לדרך שלעולם לא תזכה ליישום. לדבר על "כיבוש המדינה" משמעותו חתירה לדיקטטורה ציונית דתית המהווה למעשה חתירה תחת עולם הערכים של הרוב הציוני בישראל. ציבור שיחונך על ערכים אלו גוזר על עצמו להיות "חברה לעומתית" (conter society). מגמות אלו יעצימו תקוות משיחיות אקטיביות שעשויות להתפרץ בצורות אלימות בשעה שמישהו ינסה לקדמן.
ההסתייגות מן הדמוקרטיה
מגמת "כיבוש המדינה" היא מגמה אנטי דמוקרטית. במקרה הטוב היא מוכנה לפעול בדרכים דמוקרטיות בשלבי הביניים עד "ההשתלטות על המדינה". הדמוקרטיה הכזיבה במהלך ההתנתקות. מערכות האיזונים לא תפקדו כראוי. בעבור רבים, האכזבה מן הדמוקרטיה מתורגמת לאימוץ היחס האינסטרומנטלי לשיטת המשטר לצורך קידום האינטרסים של הציבור שלנו. בכך מאמץ הציבור הדתי לאומי את היחס הציני והמושחת כלפי הדמוקרטיה, שאפיינה חלק מהציבור שהוביל את הפינוי. אולם יש להודות שההסתייגות מן הדמוקרטיה לא החלה באכזבה האחרונה. הציבור שלנו מעולם לא הפנים את הדמוקרטיה. הרי לא היינו שלמים יותר עם ההתנתקות אם חלק גדול מהפעולות הבלתי תקינות לא היו מתרחשות. ההתנגדות להתנתקות היתה חד משמעית בכל מקרה. גם בעלי ה"גישה הממלכתית" מבית המדרש של הרב טאו מאשרים את הדמוקרטיה מתוקף בחירתו של העם בצורת השלטון ולא מתוקף היותו פרוצדורה לא אלימה להכרעת מחלוקות ולהגנה על זכויות האדם ועל זכויות המיעוטים. פיתוח אתוס אנטי דמוקרטי של כיבוש המדינה יוליך לניכור גובר והולך כלפי המדינה ומוסדותיה במקום לניסיון לתקן את העיוותים שנוצרו במערכת השלטון. ניכור זה יגביר את הבידוד של החברה הדתית לאומית ויסמן אותה כאויבת הדמוקרטיה, אויבת העם. הניסיונות לכיבוש המדינה יובילו להתנגדות מוצדקת של מערכת השלטון הדמוקרטי שתנטרל את האיומים שסדר יום כזה מכיל.
חטא היהירות והממלכתיות המדומה
המשותף לכל המשגים המתוארים לעיל הוא שהם נובעים מחטא קדמון של הציבור הדתי לאומי - מחטא היהירות. ההנחה, שצריך לכבוש את המדינה מבלי להתחשב בדעות הנוכחיות של הרוב בישראל מבלי לבוא עמם במשא ומתן ומבלי להתפשר, היא הנחה יהירה. אולם גם העמדה הממלכתית, דוגמת בית המדרש של הר המור, לוקה באותה בעיה. "הממלכתיות" שבית המדרש הזה ושלוחותיו חורטים על דגלם מתבטאת בקבלת רצון העם ובהכרה במוסדות המייצגים אותו אף אם הם טועים. אלא שגם עמדה זו אינה מכירה בצורך להידבר אלא רק בצורך לשכנע. היא אינה פתוחה להשפעה אלא חותרת להשפיע בלבד. עמדה זו מבוססת על "עם" מדומיין. היא מאמינה שכוחות רוחניים נסתרים מזינים את "העם", את מנהיגיו ואת מוסדותיו, מכאן קדושתם ולכן יש לנקוט בעמדה ממלכתית. אולם, ממלכתיות זו מדומה. היא מדומה מפני שהיא מזהה את השלטון ואת העם על פי הגדרותיה הפנימיות. העם והשלטון אינם שותפים לתפישות אלו. ממלכתיות כערך משותף של חלקי הציבור השונים במדינה ובעם אמורה להיות מבוססת על מילון משותף, על תפישה ריאל-פוליטית ולא על בסיס תפישה מטאפיסית של צד אחד בלבד. תפישת הממלכתיות של "הזרם הממלכתי" בציונות הדתית היא בלתי ממלכתית בעליל. לכן "הזרם הממלכתי" הוא גם אחד הזרמים הסגורים ביותר בציונות הדתית. הוא אינו זקוק לפתיחות חברתית במדינה מפני שהוא מונע בכוחם של אמונות ייחודיות לו ולא מן הדינמיקה הממלכתית במובנה הראשוני והרחב. לכן גם זרם זה שותף למגמת "כיבוש המדינה".
פנים מול פנים
באין מילון משותף גם יוזמות ברוכות כגון המפעל של פנים אל פנים נדון לכישלון. כאמור, גם מפעל זה הינו למעשה חלק מהתכנית של "כיבוש המדינה" אלא שהוא "כיבוש נאור". המושג "כיבוש" מסגיר את עולמו הרוחני של "הכובש". הכובש מטפח תודעת עליונות מול בני שיחו. אנשי האמונה מגיעים כגרעינים מגובשים לשדה הקרב התרבותי, בטוחים בצדקת דרכנו ומוכנים לחלוק את האמת הגדולה שלנו עם הסביבה. "כובשי המדינה" מוכנים לחלוק את האמת שלהם עם הסביבה אבל אינם מוכנים לחלוק את חייהם עם כלל הציבור הישראלי. אין לבא בטענה אל מפוני גוש קטיף על כך שהם רוצים לשמר את המבנים הקהילתיים שלהם. אולם, המעבר של מתיישבי גוש קטיף הדתיים למדינת ישראל חושף את הבעייתיות הרבה של עולם הערכים שלנו. בשלב הביניים נקלטו המתיישבים בערים מעורבות וביישובים מעורבים. אולם רובם חותרים להקמה מחדש של יישובי קבע דתיים. יישובים אלו ישחזרו את ועדות הקבלה הסלקטיביות וישחזרו את האופי הבדלני של היישובים. גם במקומות בהם המתיישבים החליטו שלא להקים יישוב דתי חדש אלא להשתלב בגרעינים עירוניים הם אינם חושבים להשתלב במסגרות הקהילתיות הקיימות. הציבור הדתי לאומי הוא אלוף הארץ בהקמת מסגרות חינוך וקהילה פרטיים ובדלניים אף בלב הערים. כללו של דבר, אנחנו מוכנים להשפיע, אנחנו מוכנים לכבוש אבל איננו מוכנים להביט באמת פנים אל פנים בגובה העיניים אל הציבור הישראלי. ניסיוננו ההיסטורי מוכיח שאף אחד לא אוהב להיכבש, אפילו לא על ידי כובש נאור. מכאן שגם מגמות כיבוש אלו עתידים לפתח התנגדות כלפי הכובשים החדשים שזוכים לעת עתה לכמה שעות חסד.
הפתרון - השתלבות במקום השתלטות
האם נגזר עלינו להיות מיעוט נחות בחברה הישראלית? לא! ישנה דרך אחת להתנחל בלבבות. ישנה דרך אחת בלבד לשמור על מירב ההישגים של הקהילות הדתיות הלאומיות ושל מפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון והגולן - דרך ההשתלבות האמיתית. לשם כך כמה מערכות זקוקות לשיקום מיידי:
שיקום עולמנו הנפשי - אידיאולוגים כבני אדם
המאבק שניהלנו על יישובי גוש קטיף נשא אופי אידיאולוגי. באידיאולוגיה לא שכנענו את רוב הציבור, להיפך - הפחדנו אותו והרחקנו אותו מאתנו. הציבור יכול היה לגלות אהדה רבה בהרבה למרכיבים האנושיים של הסיפור. אילו היינו מנהלים מאבק אנושי ששם במרכז את הפגיעה בזכויות בני האדם הפרטיים ייתכן שהיה נדחה וסביר להניח שהמחדלים בהיערכות לטיפול במגורשים היו קטנים יותר. גם כעת, לאחר הגירוש המתיישבים נוהגים באצילות נפש ומדברים בשפת האידיאולוגיה במקום לחשוף את הפגיעות. אנשי אמונה מסרבים להציג את עצמם ואת הציבור שלהם כחלש ומדוכא. המצב אכן כזה. האמונה הגדולה מאפילה כנראה על המצוקה האנושית. אולם אנחנו משלמים מחיר אישי וציבורי כבד על הדחקת הרגשות ותיעולם לאפיקים האידיאולוגיים ולמאבקים הבאים. אנחנו צריכים להתחבר מחדש למרכיבים האנושיים שלנו, לחולשותינו ולרגשות המצוקה שלנו. אם נרשה לעצמנו להיות פגיעים כבני אדם ולא רק כבעלי אמונה ונעמיד על סדר היום הציבורי את הפגיעה בזכויותינו האנושיות ולא בעולם ערכינו נוכל ליצור דיאלוג אנושי עם כלל הציבור. ייתכן שלא נמנע את הגירושים הבאים, אולם סיכויינו יגברו ואולי נבטיח שאם חלילה יתרחשו - הם ייעשו בצורה אנושית יותר.
שיקום האמון בציונות
כדי לשקם את האמון בציונות יש להציג את הרעיון הציוני כפי שהוא ולא על פי הפרשנות הבלעדית לה זכה בבית מדרש מסוים שלנו. יש להדגיש את המחלוקת האידיאולוגיות סביב הרעיון עצמו וסביב הדרכים למימושו. יש להציג את ההישגים המרשמים של המפעל הציוני בארץ ובעולם ולא להעמיד את כולו על ההתיישבות ביו"ש ובגולן. אסור להציג את המאבק על ההתיישבות כמשחק סכום אפס על הציונות. יש לחתור להתאחדות סביב מכנה נאו-ציוני רחב ככל האפשר של כלל הציבור בישראל. יש להציג את המחלוקות על עתידו של המפעל הציוני היום ולהדגיש את הצורך בשותפות סביב הרעיון הציוני עם ציונים-חילוניים מול זרמים פוסט-ציוניים בארץ.
שיקום מערכת החינוך
יש לשקם את מערכת החינוך, שיקום מן הייסוד. יש ליטול אחריות בוגרת על הנוער. להדריך אותו להכיר במשמעותו של ניסיון נצבר. לברר יחדיו מדוע המבוגרים לא פעלו בדומה לנוער ולהחליף את הברכות לנוער המורד בשלטון במסרים של בנייה איטית ושל נטרול הלהט המהפכני.
עלינו לחתור להשתלבות בחינוך הציבורי. לקבל את עיקרי המלצת דברת שעניינם הפסקת מיון התלמידים והפסקת גביית תשלומי ההורים. רק חזרה של כלל הציבור הדתי לאומי אל החינוך הממלכתי עשויה לתרום לגיבושה של ממלכתיות אמיתית חדשה ולהשפעת עומק על החברה הישראלית.
אם ברצוננו להחזיר את תורת ישראל למרכז התודעה הציבורית ולהנחילה לכלל הציבור, הרי שגם את שערי המוסדות העל תיכוניים שלנו אנו צריכים לפתוח עבור כלל ישראל. עלינו לפתח מודלים של לימוד ישיבתי על תיכוני מקביל ומשותף במידה מסוימת לחלקי הציבור השונים. לאחר מכן עלינו להשתלב במסגרות מעורבות בצבא ולשרת כתף אל כתף עם כלל הציבור בכלל המסגרות הצבאיות.
שיקום האמון בדמוקרטיה
כדי לשקם את האמון בדמוקרטיה - בראש ובראשונה יש לאמץ אותה. יש ללמוד את היתרונות לכלל האוכלוסייה בארץ, הנגזרת מפרוצדורה לא אלימה להכרעת מחלוקות. יש להצביע על האלטרנטיבות במדינות הלא דמוקרטיות בעולם ולשאול האם הציבור שרוצה לסגת מערכים דמוקרטיים מוכן לשלם את המחיר. יש לחנך לקבלת הכרעת הרוב גם כשאינה עולה עם דעתנו. יש להכין את הציבור גם להפסדים דמוקרטיים מכובדים. יש לחנך לכבוד למערכת המשפט במקביל למתיחת ביקורת עניינית על חסרונותיה. יש לחנך להשתלבות מקסימלית בכל מערכי השלטון והתרבות במדינה. יש לדון על מסגרות המחאה בתוך מערכת דמוקרטית ועל הגבולות האדומים של נטילת חלק במשטר דמוקרטי מנוול.
במידה רבה תפישות אלו הם נחלת רוב הציבור הדתי לאומי בישראל היום. רק אשרור ערכי של המצב החברתי הנתון היום עשוי להגן על עתיד החברה הדתית לאומית ועל הישגיה המשמעותיים.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] תושב בית חורון. מחנך, יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה" ורכז שותף של בית המדרש המעורב "חדרים" במכון שלום הרטמן.