על ראייה ועיוורון \ נעמה דפני-קלן  

בפרשת קדושים מופיעות מספר אזהרות מפני הפגיעה בחלש: לא להלין פעולת שכיר, לא לקלל חרש, לא לשים מכשול לפני עיוור. הנחת היסוד מאחורי אזהרות אלה מטרידה מעט: מדוע ישנו ציווי לא לקלל חרש? האם מותר לקלל אדם שומע? האם מותר להכשיל בזדון אדם רואה? ומדוע יש להניח, שבפוגשי אדם חרש או עיוור המחשבה הראשונה שלי תהיה כיצד לנצל את מצבו ולפגוע בו?

 בתפילת שחרית אנו מברכים את הקב"ה על כך שהוא פוקח עיוורים. הוא היחיד המסוגל לחולל נס ולהפוך עיניים עוורות לרואות, ולשנות פיזית את יכולת העין לעבד צללים ואור. אך גם עלינו מוטלת החובה לפקוח עיני עיוורים ולהסיר מכשולים העלולים לעכב את שילובם בקהילה. קהילות רבות עושות מאמץ לאפשר לעיוור "לראות" את המתרחש, למשל באמצעות שימוש בכתב ברייל, נגישות בית הכנסת לכיסאות גלגלים ותרגום התפילה לשפת סימנים.  המכשול, אם כך, אינו משהו שאנו שמים בכוונה תחילה, אלא פעמים רבות הוא המוכר, השגרה – המבנה הקיים, הנוהג המקובל, המסורת המקומית, שבלי לשים לב הופכים למכשול. במילים אחרות, 'הטייס האוטומטי' שלנו, הרגלי השגרה שלנו, הם שמובילים אותנו, בשגגה, לשים מכשול לפני עור, מבלי שנכיר בכך.  

מקרה אחר, החורג מן השגרה, מתואר בספרו של עמוס עוז  'באור התכלת העזה': "יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו. אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עינך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש שאת פניו הסתיר החושך אמר לו: 'אני אוביל אותך. ואכן הוביל הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: כאן שמאלה, כאן מדרגות, כאן שיפוע'. כשהגיעו אל פתח בית החולים שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת.'החושך והערפל', אמר הזר, 'אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור'."

  מאורע זה, בין שקרה ובין שלא התרחש מעולם, הוא מרגש ומפתיע. הוא מתאר מקרה בו התהפכו היוצרות – העיוור, התלוי בדרך כלל בעזרתם של אנשים רואים בכדי למצוא את דרכו, הוא מורה הדרך. עליו נסמך האב במצוקתו והוא משמש לו כעיניים באפילה הסובבת. והאם באור יום, או באורו הקלוש של פנס, היה האב מסכים להיות מובל ברחבי העיר על ידי עיוור? האם תרחיש קיצוני פחות היה מזמן היפוך תפקידים שכזה בין העיוור לבין הרואה? ואולי עלינו ללכת בעקבות תכונתו של הקב"ה בהיותו פוקח עיוורים. אל לנו להמשיך בדרכנו רבת המכשולים ולדרוש למעשה מהעיוור לראות, תוך גילוי חוסר סובלנות לצרכיו. עלינו להתבונן בעצמנו - כיצד אנו מאפשרים לעצמנו לראות את הכוחות והכישורים הטמונים בעיוור? כיצד אנו לומדים להכיר כל אחד בעיוורונו ובחסרונו שלו וכך מתחילים לראות 'אחרת' ולהסתכל באופן שוויוני יותר על האנשים שסביבנו?  

הלוואי ונסיר מלפנינו את המכשול ונשכיל לראות את הברכה הטמונה בכל אדם ואדם, על הייחודיות ועל צלם האלוהים שבו. ונזכה ויתקיים בנו מאמר הנביא ירמיהו: "אז תפקחנה עיני עיוורים ואזני חרשים תפתחנה".