http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/046/798.html [4]
בעולם שבו החינוך הוא מוצר, התלמיד הוא לקוח והמורה הוא, כנראה, זבן - לפערים לא יהיה סיכוי להצטמצם
30/1/2010
ערב פתיחת שנת הלימודים הנוכחית נשמעו מכל עבר - ובצדק - גינויים כלפי בתי הספר הפרטיים בפתח תקווה, שסירבו לקלוט תלמידים יוצאי אתיופיה. הם העדיפו שהתלמידים ימשיכו להיקלט באופן כמעט בלעדי בבתי הספר הציבוריים. בפרשה הזו היו כל המרכיבים שמעוררים אוטומטית את תגובת הסלידה והזעזוע: בתי ספר דתיים (מי לא אוהב לשנוא דתיים), פרטיים ואליטיסטיים, שמשאירים בחוץ את העולה החדש, השחור.
בינתיים בכל כמה חודשים צצה לה כתבה מגזינית על נפלאות החינוך הפרטי. הילדים לומדים בכיתות קטנות, המורים מאושרים (או שבמקרה הם אלה שנבחרו על ידי היחצ"ן - ולכל בית ספר כזה יש יחצ"ן), ובית הספר נראה כמו גן עדן של שיעורי העשרה ובעיקר של בריחה מכל מה שהמערכת הציבורית מייצגת. נו, אתם יודעים, מורים עייפים, תלמידים אלימים וכיתות מוזנחות.
לא צריך לסיים כיתה א' כדי להבין שחלוקה כזאת לשחור ולבן היא פשטנית במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע. בתי הספר הפרטיים אוהבים לראות את עצמם כגואלי מערכת החינוך הישראלית, אך למעשה במקרים לא מעטים הם בין מחריביה.
נכון, המורים שם מרוויחים כראוי, בניגוד לבושת השכר בבתי הספר הציבוריים (אבל הם נטולי ביטחון תעסוקתי או גב של איגוד עובדים); ונכון, הכיתות קטנות יותר והומוגניות יותר ורמת הלימודים גבוהה. קל להתפתות לקסם שקורץ מהחינוך הפרטי כמו מברושור ציורי של ספא יוקרתי - אבל אסור לשכוח את ההשלכות.
בתי הספר הפרטיים הם אחד הגורמים שהכי מחלישים את המערכת הציבורית. אנשים שכיסם עמוק מספיק החליטו שלשפר את מערכת החינוך מבפנים זה צעד סיזיפי מדי; עדיף לצאת החוצה, להתנתק, לעטוף את הילדים רק בשכבה הסוציו-אקונומית הבינונית-גבוהה שהם רגילים לה, לשלם הרבה כסף
ולתת לרוב הדומם של תלמידי המערכת הציבורית - תלמידים שהוריהם עדיין מאמינים שבמערכת החינוך כולם שווים - להתמודד לבד עם הפריפריה, העוני, העולים וילדי השילוב.
אותם תלמידים והורים יודעים שהפערים לעולם לא ייסגרו אם בתי הספר הפרטיים ימשיכו לסנן תלמידים בניגוד להוראות משרד החינוך, לגבות הון עתק כאמצעי סינון אליטיסטי נוסף - ובסופו של דבר ליצור כאן שתי מערכות חינוך: אחת לעשירים ואחת לעניים.
זה מה שקורה, למשל, במערכת החינוך הממלכתית-דתית בירושלים ובסביבה: כמעט לא נותרו שם בתי ספר ציבוריים יציבים. הכל בידי בתי ספר פרטיים ואליטיסטיים, שסגרו את הדלת בפני אוכלוסיות מוחלשות, שנותרו כמעט לבדן בבתי הספר הציבוריים. הארגון "נאמני תורה ועבודה" הקים מוקד מיוחד לתלונות על אפליה, סינונים אסורים וגביות גבוהות מהמותר. אין להם רגע דל.
העובדה המכעיסה יותר מכל היא שבתי הספר האלה עושים זאת על חשבוננו: עד 75% מתקציבם מגיעים מהמדינה, למרות שהם פרטיים. בתי הספר הציבוריים לא טובים להם - אבל כספי הציבור דווקא מוצאים חן בעיניהם.
שר החינוך גדעון סער החל במהלך חקיקה שיגביל את הקלות הבלתי נסבלת שבה בתי ספר פרטיים מוקמים בארץ. גם תנועת "הכל חינוך", שחברים בה דווקא שמנה וסולתה של האליטה הכלכלית בישראל, נלחמת על החינוך הציבורי בישראל. זו רק ההתחלה.
נכון, מערכת החינוך הציבורית רחוקה מלהיות מושלמת, אבל כדאי לחשוב פעמיים על הסיכונים הטמונים בנטישתה. אם גם מערכת החינוך תהפוך בהשפעת החשיבה הקפיטליסטית לעולם שבו החינוך הוא מוצר, התלמיד הוא לקוח והמורה הוא, כנראה, זבן - לפערים בחברה הישראלית לא יהיה סיכוי להצטמצם, ולמערכת החינוך לא יהיה סיכוי לצאת מהמשבר הנוכחי.