דוד שפרבר
לקראת אמצע המאה ה-19 החלה באמנות המערבית נטייה לצייר נושאים הקשורים לחיי היום-יום. במקום לצייר דמויות אידאליות (בצורתן), החלו הציירים לתאר את המציאות כפי שהיא. גוסטב קורבה הצרפתי (1877-1819), מאבות אסכולת הציור הראליסטי, ניסח זאת כך: "הציור הוא ביסודו אמנות מוחשית, ועיסוקו האפשרי היחיד הוא הצגת דברים ממשיים וקיימים".(1)
ראליזם זה התפשט עד מהרה מצרפת לשאר ארצות מרכז אירופה ומזרחה. בעולם ההוא, של אורבניזציה ותעשייתיות גוברת, הרבו האמנים להתרכז ביצירותיהם בחיי היום-יום הפשוטים ובחיי הדת שייצגה בעיניהם עולם פשוט וטהור יותר. כיוון חדש זה באמנות פתח אופקים חדשים לאמנים יהודים. אווירת הנוסטלגיה האמנותית הביאה לפריחת אמנות יהודית המציגה געגועים לעבר "הפשוט והטהור" ובו זמנית מציגה את העולם היהודי בצורה חיובית ומתקבלת בעיני העולם הלא-יהודי של התקופה.
לענייננו חשוב לציין שמכאן עולה שהתמונות בנות התקופה אכן מתארות מציאות קיימת, וממילא ניתן ללמוד מהן על מנהגי התפילה של היהודים אז.
תמונה 1: "בתי כנסת של נשים"
ככלל, לא ידוע הרבה על תפילת הנשים בימי הביניים. בית הכנסת העתיק ביותר המוכר באירופה נמצא בוורמס. בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-11 ונוספה לו עזרת נשים בראשית המאה ה-12. זוהי הדוגמה הקדומה ביותר של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת גברים. בתמונה 1 מופיעה עזרת הנשים שם. המבט בתמונה הוא מדרום, ובקיר הימני בתמונה קבועים חלונות הפונים למזרח - לעזרת הגברים, הנמצאת בחלל נפרד לחלוטין.
מאותה תקופה ידוע לנו על "בתי כנסת של נשים". מתוך המקורות ברור שבתי כנסת אלו היו בדרך כלל נפרדים, "רחוק ממקום התפילה", כדברי המהר"ם מרוטנבורג,(2) שחי באשכנז במאה ה-13. המוסד הזה נזכר גם אצל פוסקים אחרים כמו המהרי"ל מהמאה ה14-, וספר תרומת הדשן מהמאה ה-15.
תומס פלאטר, הנוסע השווייצרי שביקר באביניון ב1599-, תיאר את בית הכנסת של הנשים כ"מרתף" ממש, המקבל אור מהחדר שלמעלה דרך חור, ולפי תיאורו, אגב, רב עיוור דורש שם לפני הנשים. על בתי כנסת של נשים מסוג זה מספר החי"דא, שהיה פוסק ומקובל, חוקר ונוסע יליד ירושלים בסוף המאה ה-18: "אחר התפלה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת הבית כנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". (3) עזרות נשים תחתיות כאלה נמצאו רק בצרפת.
בתפילת נשים זו אשר "בבית הכנסת של נשים", שהוא מקום נפרד מבית הכנסת של הגברים, היו בדרך כלל "בעלות התפילה" קוראות את התפילות בלשונות המקובלות והידועות אצל הנשים, כיידיש, ולא בעברית. מהמאה ה-13 בימי הביניים מוכרות לנו כמה חזניות:
הראשונה היא דולצה (Dolce ) אשת ר' אלעזר מורמייזא (בעל הרוקח). אחר הירצחה (ב-1197) קונן עליה בעלה קינה הבנויה על פסוקי "אשת חיל", ובדבריו אנו שומעים על חלקה בתפילות הנשים:
"משוררת זמירות ותפילות ומדברת תחנונים וידוי בכול יום לנשמת כל חי וכל מאמינים
נואמת פיטום הקטורת ועשרת הדברים בכל המדינות למדה נשים ומנעמת זמרים
סדרי תפילה בבוקר ובערב סודרת ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת"(4)
חזנית נוספת היא ריכנצה (Richenza), שנרצחה בנירנברג עם כשש מאות נשים נוספות בשנת 1298, והיא מתוארת כ-"האשה שהתפללה בעד הנשים…"(5)
ידועה גם חזנית בשם אורניה (Orania) מוורמס, שעל מצבתה מצוין "והיא גם היא בקול זמרה לנשים משוררת בפיוטים ובעטרת ל"ה(6) תהיה למשמרת".
ייתכן שתפילות נשים אלו קשורות להתעוררות הדתית הכללית שגברה בעולמן של הנשים באירופה הנוצרית למן המאה ה11-, התעוררות שלבשה צורות שונות כמו, למשל, ריבוי מנזרי נשים, קומונות נשים, קבוצות נשים נודדות וכדו'. תופעה זו בשיאה נקראה בעולם הנוצרי "הרוח החופשית" (free spirit). שלא כמו העולם הנוצרי הגברי שדחה תנועות אלו ורדפן, יש טוענים שחכמי ישראל קיבלו באופן אוהד את שאיפתן של הנשים היהודיות ליטול חלק פעיל בעולם המצוות ולהתקרב לעולם הדתי-הגברי. פרופ' ישראל תא-שמע הטוען טענה זו,(7) מדגים את היחס האוהד של חכמי ישראל. למרות שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ישנן כמה מצוות שנשים נהגו לקיים באופן וולונטרי. פסיקתם של חכמי אשכנז המקבלת בחיוב מנהג זה יכולה להתפרש על רקע זה. ייתכן גם שתפילת הנשים היהודיות התפתחה על בסיס אקלים חברתי ותרבותי זה.
תמונה 2: "תפילת הנשים"
אמן יהודי-פולני לא כל כך מוכר בשם פלסנהרט ((K. Felsenhardt, צייר סדרה של 22 תמונות המתארות את החיים הדתיים בפולין של סוף המאה ה-19. תמונתנו היא אחת התמונות בסדרה והיא מתארת את "תפילת הנשים". המנהג הימי-ביניימי של תפילת נשים ב"בית הכנסת של נשים" הנפרד מבית הכנסת הרגיל נשתמר עד פולין של המאה ה-19 והתקיים בעזרת הנשים שלצד עזרת הגברים.
האישה הניצבת מצד שמאל בתמונה, מחזיקה ממחטה. אכן, ידוע כי תפילת הנשים הייתה מלווה בדרך כלל בבכיות ובצעקות רמות. "בעלת התפילה" הייתה מכריזה במקום המתאים: "נשים, עכשיו תבכו" והנשים היו בוכות.
נראה שדקדק האמן וצייר דווקא תשע נשים ולא עשר, לומר שאין כאן מניין, ותפילת נשים לא מצריכה עשרה: "והא מאה נשי כתרי גברי דמיין"(8) - מאה נשים הן כשני גברים לעניין מניין, ואינן יוצרות "ציבור".
במאה ה-15 בערך הייתה נפוצה כבר עזרת הנשים בצד עזרת הגברים במתכונת המוכרת לנו היום. בתקופה זו הפכה "החזנית" - "בעלת התפילה" - לפופולרית מאוד בקרב הנשים בעזרות הנשים. גם כאן אין אנו יודעים הרבה על צורתה של תפילה זו – האם קראו בתורה וכדומה - אך ידוע לנו שבעלות התפילה היו דומיננטיות מאוד ולפעמים אף כתבו תפילות ופיוטים משל עצמן לקריאה בתפילה, פיוטים שלא בלשון הקודש.(9)
תמונה 3: "זיכרון החורבן"
מוריץ מינקובסקי, צייר יליד ורשה מתחילת המאה ה-20 (1930–1881), הוא האמן הראליסטי ביותר שהעלה במכחולו את החיים היהודיים שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. גם הוא צייר תמונות המתארות את הווי חיי הנשים בתקופתו.
בתמונה זו נראות נשים ישובות על הרצפה בחדר צדדי או בחדר הכניסה לבית הכנסת. ברקע מופיעים הגברים מתפללים בתוך בית הכנסת. שתי נשים קוראות מתוך ספר (סידור?), ואחת כנראה מאזינה לקריאתן.
התמונה מתארת את ליל תשעה-באב בבית הכנסת ומדגימה את הווי הנשים שם. הווי זה מוכר עוד מימי הביניים, ומתואר בחיבור החשוב מהמאה ה-13 (פרובנס) הכל בו: "ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח הצבור קינות לשגב הנפשות ולשבר הלבבות ומקוננים שם עד הגיע הלילה והאנשים בבית הכנסת שלהם והנשים בבית הכנסת שלן. וכן מקוננים אנשים לבד ונשים לבד עד קרוב לשליש היום".(10)
מנהג הקינה הנפרדת שרד עד המאה ה-20. כבתמונתנו, מתאר שמואל קופמן בספרו את תפקידה של אמו:
"ודאי הייתי אז בן שבע - הגעתי הביתה במוקדם בליל תשעה באב… ומצאתי את החדר הגדול בדירתנו מלא נשים, כולן יושבות על הרצפה ומקיפות את אימי הקוראת לפניהן, לאור נר יחיד בקול בוכים את אגדות החורבן מתוך ספרה, והן עונות לה בבכי ובאנחות …התכווצתי בפינה והקשבתי לאגדות שיצאו בכל הודן הנורא מפי אימא, אף את זיו דמעותיה ספגתי…"(11(
תמונות 4,5: "בנות ישראל"
משתי התמונות ניתן ללמוד על הרכבה של התפילה הציבורית בבית הכנסת.
בתמונתו של לאופולד פליחובסקי (שחי בשנים 1869-1933) נוקטות הנשים מגוון של התנהגויות: שתי הנשים הזקנות קוראות בספרים, ואישה מבוגרת נוספת מביטה לכיוון הספר הפתוח. שאר הנשים נחות, מנמנמות או מביטות לכיוונים שונים. מצב דומה מתואר בתמונתו של הנדריק לייס הבלגי (1815-1869) בה הנשים אינן קוראות אלא מהרהרות וחולמות. נסמוך לתמונה את דבריו של יעקב יהושע בכתבו על נשות ירושלים בראשית המאה ה-20: "רובן לא עקבו אחר התפלה במחזוריהן, כיוון שלא ידעו לקרוא".(12)
תמונה 6: "יהודים מתפללים"
תמונה זו של מאוריציו גוטליב (1856-1879 ) מוכרת מאוד. בתמונה מוצגת עזרת נשים בסגנון אחר ממה שראינו עד כה. ב"עזרה" זו מתפללות הנשים בחלל אחד (כמעט) עם הגברים. "עזרה" זו אמנם מאפשרת לנשים להרגיש עצמן כחלק מתפילת הציבור, אך אינה מאפשרת את תפילת הנשים הנפרדת.
בסוף המאה ה-19 קם פולמוס גדול על סגנון עזרת נשים זה, שמקורותיו עוד בספרד של ימי הביניים. ברקע הדברים עמדה המלחמה שניהלו תלמידי החת"ם סופר ברפורמה, ובעקבות זאת החמרותיהם בכל הנוגע לשינוי סגנון בחיים היהודיים, ובפרט בסדרי בית הכנסת.
כותב המהר"ם שיק (מתלמידי החתם סופר במאה ה-19): "פריצי עם אשר בקהל פלוני... שלחו יד להרוס בעזרת נשים שלא תהא סגורה לגמרי בקרשים, רק בעמודים ויוכלו לראות ולהראות..." (או"ח ס ע"ז). הוא הורה שיש לעמוד על הדרישה למחיצה אטומה אף אם הדבר יוביל אנשים מהקהילה לפרוש ולהקים לעצמם "קהילות נפרדות".
המשכה של מחלוקת זאת במאה ה-20 בארה"ב, כאשר פסק הרב פיינשטין "כשהנשים הם על הבאלקאני (כמו בתמונתנו) יוצאים בזה מצד מחיצה".(13) כנגדו יצאו רבני אונגרין (הונגריה) ובראשם הרבי מסאטמר.
איזו עזרת נשים "ידידותית יותר למשתמשות" - זו המתוארת אצל גוטליב, המשתפת את הנשים (לפחות בצורה פסיבית) בתפילת הציבור, או ה"עזרה" כפי שראינוה אצל קאופמן וכפי שהייתה בימי הביניים, כמו למשל בוורמס, בה יש הפרדה מוחלטת המאפשרת לנשים להתפלל בדרכן הייחודית?
במקבץ התמונות האחרון, מתוך תערוכה שאצרה רבקה לוביץ, נראית עזרת הגברים בבתי כנסת בישראל כפי שהיא נשקפת מתוך עזרת הנשים. כעולה מהתמונות, הראות של "אזור הפעילות" לקויה ביותר. מעניין לגלות שלפעמים דווקא הפרדה מוחלטת בין ה"עזרות" יכולה לפתח הווי תפילה מיוחד נפרד ועצמאי לנשים, כפי שעולה מהתמונות הקודמות.
הערות
*המאמר המלא יופיע בספר מנהגי ישראל, כרך ז, שיראה אור בקרוב
(1) הציטוט הוא מתוך האנציק' לאמנות הציור והפיסול, כרך 3, ירושלים 1999, עמוד 88.
(2) בספרו תשובות פסקים ומנהגים, מהדורת כהנא, תשי"ז, פסקים ומנהגים סימן תקנ"ז ,עמוד שה.
(3) החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, 1724-1806), מעגל טוב, מהדורת פריימן, ברלין-ירושלים תרפ"א-תרצ"ד (מהדורת צילום, תשמ"ג), עמוד 104
(4) מיזליש, שירת הרוקח, ירושלים תשנ"ג, עמודים 228-229.
(5) S. Salfeld, Das Martyrologium des Nurnerbuches, Berlin 1898 p. 178.
(6) ל"ה - להשם, וגם רמז לשנת פטירתה - שנת ל"ה - 1275. הכיתוב מתוך מאמרה של יהודית בסקין "חינוך נשים יהודיות", פעמים 82, עמודים 31-49.
(7) בספרו הלכה מנהג ומציאות באשכנז 1100-1350 , ירושלים תשנ"ו, פרק ט"ו.
(8) בעלי התוספות לברכות, מה ב
(9) Woman and the Synagogue, eds. Susan Grossman & Rivka Haut, The Jewish Publication Society, Jerusalem-Philadelphia-New York 1992/
(10) הלכות תפילה ט באב, סימן סב.
(11) זכרונות, תל-אביב תשט"ו, עמוד 455.
(12) ילדות בירושלים הישנה, ירושלים 1965, עמוד 17.
(13) אגרות משה או"ח א, סימן מב.