בו יסופר מהסיבה איך שני רעים אהובים שם האחד אלדד ושם השני מידד הגיעו לדבר מענין הצחוק
אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן היתה בין שני בחורים חברים יודעי דעת ומשכילים בכל חכמה, אשר יחדיו שקדו על דלתות הלמוד ויחדיו היו תמים, כל הימים יתלכדו ולא יתפרדו, שם האחד אלדד ושם השני מידד.
ויהי מידד זה יוצא ובא לעשות מלאכתו וסחורתו, כאשר ישית עליו אביו כי סוחר גדול היה, ואנשים רקים ופוחזים הטו לבו אחר התהו ויואל ללכת עמהם באשר לא נסה, ויחל לצחוק בקלפים ובקוביאות ויומם ולילה לא ישבות, וישם בהם כסלו עד כי נהפך לאיש אחר וכל חלקה טובה, לימוד ועסק השליך מנגד, לא יחפוץ בתבונה כי אם יקום לצחק, בית והון הבאיש החפיר וכל רואיו ילעיגו לו.
ויהי כשמוע אלדד את הדבר הרע הזה, ויתאבל על רעהו כי אהבת נפשו אהבו ופעמים רבות הוכיחו וחזר והוכיחו ויחל את פניו לשוב מדרכו הרעה.
אכן מידד כאיש אשר לא שומע ולא קם ולא זע ממנו ומנהגו נוהג, עד כי מימים ימימה ואלדד מתהלך חוץ לעיר לרוח היום, ויקר מקרהו את מידד רעהו, והוא חושב מחשבות ופניו פנים של זעם, ויאמר אלדד הפעם הזאת הנני שולח את כל תוכחותי אל לבו, אולי ישמע ויבן זאת, ויפתח פיו וידבר לו על זה כפעם בפעם.
ויענהו מידד אשר לא חשב, כי התחיל לפאר ולשבח הצחוק ורודפיו, וישתאה אלדד מאד, ויען לו, ומלבם הוציאו מלים כל אחד לפי דרכו, ואלה הדברים אשר דברו:
אלדד: מאין באת ולאן אתה הולך, מידד ידידי אתה לבדך פה בשדה החוצה, ומדוע רואה אני את פניך והנם זועפים, גם כי בטרם תענה אני אדע כי מבית הצחוק יצאת, ועל הכסף אשר אזל מכליך הורק מאמתחותיך תדכה תשוח תצטער ולבך בל עמך. העוד לא שמת בנפשך לעזוב דרך רשע הצחוק הזה, ולקבוע עיתים לתורה ולעסוק בסחורה באשר מאז היית עושה, העוד לא נסית כי כנים דברי אשר דברתי אליך זה מאה פעמים, כי רע ומר המעשה, וכי הוא פתח מוקש אל הצלחתנו, קוץ ודרדר לאושר נפשותנו ומגלגל עבירות לרוב. וכי ידעתיך מנעוריך עד עתה חכם ונבון, נפלאת היא בעיני, למה זה תעלים אזנך לקול דורשי שלומך וטובתך כמוני היום מדבר בצדקה להיטיבך באחריתך.
מידד: נלאיתי מנשוא נעויתי משמוע דברי שוא כאלה יום יום, כמשא כבד יכבדון עלי, בבואם מאתך אשר עצמת ממני בתבונה ודעת. ולא כשונא תוכחת אשיבך, כי ידעתי אהבתך לי, אך כי התערבת בין עמי הארץ אשר הסכימו לבזות ולתעב דבר הצחוק הזה, עד כי אב ואם לא יחלו לאל על בניהם לבלתי יהיה שופך דם האדם, רועה זונות, או שותה בקנקן, כי אם שלא יהיה צחקן. וצר לי מאוד עליך יכוסה ממך, כי לא לבד שקר בפיהם לגדל דבתו רעה, כי אף אלהים חשבו לטובה ולתועלת ברואיו.
מעט היה לי שלשה זהובים אבדו מני אחרי אשר שבו אלי חמשים מהם, אשר כבר אבדו ולא על זה יחרה אפי. ולולא התמהמהתי לשוב העירה פן יבקשני אבי, לו יש הרף בידי, כי עתה הודעתיך מקצת התנצלותי ושבחו, ולא אהיה בעינך כמתעתע, כי תשמע עלי לאמר הלא מצחק אני.
אלדד: הן עוד הים גדול לא עת האסף הבית וגם עתה ראיתי את אביך לפני מלחים יתיצב לשלוח בגדים על האניה הנוסעת לארצות המזרח, והוא טרם יסע משם ובאה שמש. לכן אל תחפוז ללכת כי לא ישים עליך לבו וחסדך בל תחדל להשמיעני מה תענה, כי לא ידעתי במה יזכה איש את אורח רשעים כזה.
מידד: אחרי אשר עסקי אבי לא ימנעונו ודעת דרכי תחפץ, נבחרה לנו לשבת פה אל תחת גפן או אל תחת תאנה לרוח היום. אשכילך ואורך כי מלאכת הצחוק קרובה היא אל היושר ושמש צדקה ומרפא בקלפיה.
אלדד: הנה נא פתח פיך ויאירו דבריך.
מהויכוח שהיה ביניהם מענין הצחוק והסחורה, כי מידד ישתדל להוכיח שהצחוק דבר נאותי ידמה אל הסחורה, אמנם אלדד לא כן יחשוב ומשיב ההפך.
מידד: לצחוק אמרתי מהולל משובח ומפואר, נהיה בין האנשים ככל יתר גדר סדר המשא ומתן אשר ניתן להמצא ביניהם. מספר היו הבלם בעולם וטוב מכלם הוא, להיותו מראה מלוטש, בו יראה וימצא כל דבר נחמד להשכיל לאדם הנרדם ורכב וסוס להוליכו כה וכה, עד יעבור זעם תבל הנובל סובל ברע במעוטו וכדרבן ורבן וכמלמד ילמד ויודיענו לטוב לו כל הימים. לא אכחד כי טוב ממנו מאד אשר בתורת ה' חפצו וועושה רצון בורא כל ומצותיו, ולא יפנה אל רהבים ודברי רוח, אך זאת אמרתי כי בין שאר עסקי בני האדם אשר יעמלו לשלוט בעושר ונכסים או להרויח להם מעמל כועס, גם זה כאחד מהם ישר לפני איש צדק צדק ירדוף. הסכת ושמע, ה' בחכמה יסד ארץ כונן עולמו באהבה, והנה חיבה יתירה חמל על יצוריו, אזן חקר ותקן כל צרכיהם וממכון שבתו השגיח.
כי אם פועל אחד יהיה לכל האנשים תשחת הארץ ויושביה. לזה אמר ויהי ולכולם נתן חליפות מלאכות, מי שאומנותו בשם ומי שאומנותו בורסקי, חייט במחטו לבלר בקולמוסו, אנשי מקנה ורועה צאן, למען איש את רעהו יעזורו זה בכה וזה בכה, ונמצא עולה מכלם ערוך ומוצע לכל אחד אות נפשו. כי אם היו אורגי פשתים וצמר לכסות בשר ערוה ואדם אין לעבוד את האדמה ואם כל איש יחרוש בבקרים, איה שוקל איה סופר, בונה בתים ומחריבם, רופא, רוכל וחנוני מקיף, מלך ושרים ויתר הצרכים ההכרחיים לחים תחת השמש? ולזאת אז"ל (ברכות נ"ח א'): "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר וכו' ואח"כ אכל. וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש, גזז ונפץ ולבן וכו' ואח"כ לבש, ואני משכים ומוצא כל זה מתוקן לפני" ע"כ. רצו בזה כי להיותו יחיד בדורו ואין עוזר לו בזעת אפיו אכל לחם וביגיע כפיו עשה שמלתו אשר נתכסה בה, והיום בלי טורח ועמל הכל נמצא. יען גזר הבורא לתלות חיי האדם באדם, הן במעשה ידיו הן בשכר עמלו, הן בכסף ומעות, לקנות ולמכור, לישא וליתן, להחליף ולשנות, להרויח ולהוציא מעות מיד אחיהם. וכל המרבה בסחורה מחכים, ונקראת סחורה כי סחור סחור וסביב סביב ילך הממון והכסף מיד ליד בחליפין ותמורות. ועתה מה גרע הצחוק מהיות גם הוא כאחד הסחורות הנעשות יום יום לאסוף הון ולקבוץ זהב, מוליך ומביא ומעלה ומוריד, אם גם בו נוכל לצוד ציד להביא באוצרותינו או ליגע לריק כטוב בעיני המשגיח, ומה שמץ דבר נמצא באחרון מן הראשון? הלא זאת העצה היעוצה והתשובה החשובה והטובה אשר נתן גזע ישי אדוננו דוד המלך ע"ה אל חכמי ישראל, כדאית' פ"ק דברכות (ג' ע"ב) "עונים ואומרים: אדוננו, עמך ישראל צריכין פרנסה, אף הוא ישיב אמריו להם, ילכו ויתפרנסו זה מזה". כי ראתה עינו כי נתן הסדר ממרומים לנטוע וליסוד ארץ וקיומה במשלוח ממונות איש לרעהו יהיה בסבת מה שיהיה, הרק אך למעט דרך רשעים לא ישרה מקח טעות, גניבה ואונאה. ועל מה יצדק מאמרו זה "ילכו ויתפרנסו זה מזה" כמו על חוק הצחוק רחוק מעוול וחמס, כי לא בהרבות דברים ובגזל ותרמית יחיה האדם מן האדם, כי אם על מוצא פי ה' הוא הגורל יתקיים תנאם, באשר הוא דבר אלוהי לאשר יחפוץ יטנו, כאשר ראינו היותו לרצון לפני אדון כל כשסדר בעבודת היום הקדוש גורל אחד לה' (ויקרא ט"ז, ח). גם רצה ותקן חלוקת הארץ אשר נתן מורשה לקהלת יעקב, באופן זה, ככתוב: "אך בגורל יחלק את הארץ" (במדבר כ"ו, נ"ה), ודוד הע"ה מה' בקשהו ואמר: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהילים ט"ז ה'), ובנו החכם מאמרו קיים כשאמר: "מדנים ישבית הגורל" וגו' (משלי י"ח, י"ח). על כן את הארץ יסחרו המצחקים ככל הסוחרים, וטוב מהמה על היות כל מעשיהם כאשר יורו מן השמים מעל.
אלדד: בל ישמע על פיך ואל תוסף דבר, כי יעלה בדעתך לדמות הצחוק אל הסחורה ולהשוות דבר הכרחי לקיום המין, כאשר בפיך מלאת לאמר, אל אבי הבטלה והשעמום אשר בו כל מום.
יען במשא ומתן הקונה נהנה והמוכר לא חסר ולשניהם ייטיב, לא ירעו ולא ישחיתו, ובצחוק זה יגל וישמח כל ש(ל)אנן ושלו, וזה רעתה אחזתהו לא ישלו ולא ישקוט וברגז ישחק ואין נחת. הלזה יקרא טוב ורצון לה' אשר לא יתכבד האחד כי אם בקלון חבירו ולא יעלה במעלות כי אם בהורידו רעהו לארץ וכשזה קם זה נופל. הלזה יאמר מעסקי העולם, המוליד איבה ושנאה בלבות האנשים ומתנגד אל אחדות בני אדם.
מידד: החרש ואאלפך, וכי תמכור ממכר לעמיתך או קנה מידו מאה סאה תבואה לאמר עתו יבא ארויח על חד תרי וימלאו אסמיך דגן, פניך נשואות להביט השמימה לראות היש עב למטר, תחשוק נפשך לראות רעב גדול בארץ, יאוה רצונך לחזות כל העולם כולו בצער ואותך לבדך בנחת. ואם תירוש יקביך יפרצו ויין ישמח לבבך, אם תראה ברד ואש מתלקחת ישרוף ויכלה עד אין יבול בגפנים וענבים יירשו ארץ ייקר חלא ויזדבן בדמי חמרא טוב לך כי תעשיר והבאים אחריך בהמה ירעו (עי' מגלה כ"ח ע"א) הזאת חשבת למשפט, נוח לזה ולזה? האם תקום מחשבה זאת כי אם ברעת כל היקום? ובכל זה יתרומם ויתנשא עושה אלה ולא ימוט. ומי לא ידע כי הכל הולך אל מקום אחד ואיש באחיו יעזר, ועל כיוצא בזה העולם קיים.
אלדד: רע רע יאמר הקונה ואוזל לו לא יתהלל בסחורת הצחוק הזה, כי גם על המרויח יעבור כוס ולא לו יהיה ברבות הימים, כי ישוב הכסף כאשר בא ולא יראה ברכה לעולם, כי כחציר יבש וכציץ נובל טובו, ועמו ישא כל טוב בעליו, כי משביעו רעב ואין אחד מני אלף יצליח בו, וענינו ראות יום יום כי רבים חללים הפיל בחבלי עוני, מועד להזיק וחמירא סכנתא. ומה תהלל רעה הגבור ותדבר על הסחורה והיא תתן צמרנו ופשתנו ושקוינו ולא תסבב כזאת רעה חולה ועולה, וכלה לא תעשה, כי אם הישר והטוב בעיני אלהים ואדם.
מידד: למה הרעות לדבר הזה לזר תחשבנו מוכן להרע, אם גם בכל עלילות מצעדי גבר כמוהו כמוהם, מי יוריש ומי יעשיר, ונמצא בם מעללים עלולים להזיק יותר ממנו ויתמידו בכל עת. הלא יורדי הים באניות אשר ישימו אלפי זהב נכאת צרי ולוט, משי שני וארגמן ובגדי צמר ופשתן על לוח ארז, וישלחוה בים הגדול כאשר יהיה שמה הרוח, ואם בעליו עמו חייו תלואים וכפשע בינו ובין המות, אם יהפוך ה' רוח חזק יתקענה בסלע רגע תתהפך או תשבר ואין מציל ויעזוב חיים ועושר יחדיו. טוב מלא כף נחת הצחוק הממלא יד האדם בקלפים ובקוביאות, ממלא חפנים עמל רוכבי ימים אשר יעמולו לרוח לראות אם מצפון יאתה ממזרח או ממערב. גם אוהבי מלאכת האלקימיי"ה, האומרים בלבם תחת הנחשת אביא זהב, יזמו לעשות מכסף חי כסף צרוף ומזוקק יבלו ימיהם בין תנור לכירים, נופח באש פחם עד יתם ורוחם יוציאו, יפזרו אשר בידיהם ואין כסף כי אם כס"ף כסף, המה חושבי מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ומדחי אל דחי ירדו ברעתם מזהב לכסף ומכסף לנחשת וסוף פניהם ילבשו בשת. ויש אשר לריב ומצה יאמר האח, בפרוטה יחל להזמין רעהו על השופט, יתן למורשה ולמדבר בעדו לנכח ושלא לנכח, לסופרים ולמעתיקים היום ומחר ויחזור ויתן, עד יצא נקי מנכסיו, ומאין עוד סלע או זוז, יצא משפט מעוקל והצדיקו את הרשע, גם על זה יאמר: "ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהילים קמ"ז, כ'). וכמה דרכים יש לשפוך דם האדם מבלעדי הצחוק, ואין איש מדבר תהפוכות כי אם עליו. וכבר אמרו ז"ל (בבא מציעא כ"ט ע"ב) מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהם. ולו היה כדברך הצחוק דבר קרוב לאבוד יאמרו: "ילך ויצחוק". סימן לדבר כי לא נופל הוא משאר עסקים התלויים בממון, ויקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט.
אלדד: מה עזרת ללא כח, חפצת לצדק הממלא כל הארץ חמס. כך מקובלני מבית אבי אבא: שלשה גופי עבירה אבות נזיקין נבראו בעולם, והם הצחוק והקבה (ר"ל הבלענות) והזנות, סי' לדבר: "הזרו"ע והלחיי"ם והקבה, גדול שבכולם מופלג ברעה הוא הצחוק. וראה כי השניים האחרים באים מכח יצר לב האדם רע המדיח והמסית לאמר: "חטוף אכול חטוף ושתה" וכו' "וחך אוכל יטעם לו". וכן "אשה זרה אמריה תחליק ורבים חללים תפיל" כי כל הבשר חציר ושעה אחת של קורת רוח בעוה"ז מצודה פרוסה, כי ירגיש בהנאה לא יזכור ימי עולם. אמנם, מה יתן לך ומה יוסיף לך הצחוק הזה אשר איננו מהכח המתאוה ואשר עדן לא היה אין בו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים. מה יועיל איש כי יפגע בו ומה נהנה ממנו, כי אם צרה מבכירה, כי יעטוף ישפוך שיחו ובמר רוחו יברך אלוהים ומלך, כי יתן בכיס עינו, או "העץ נשא פריו", או "כי אפס כסף", או "אין שלום בעצמיו". אף כי אם תאכל ושבעת וברכת את ה' אלהיך ובמלאת בטנך לא תאכל עוד עד אשר יטחנו ברחיים כחות העיכול, או דחו במדוכה את המותרות, וכי יזקין יסור ממנו בקצת כי יבטלו הטוחנות ולכל הפנים לא יחיה האדם, אם לא יאכל וישלים תמורת הנתך. וכן אם תתן לנשים חילך, אז תתענג וחלף ועבר, ולעת זקנה ושיבה ירתק הבל הכוסף ההוא והיה אמונת עתו, עם כי דרך גבר בעלמה, הטבע גוזר כן. אמנם הצחוק רעה מחורשת מהאנשים, לא מטבעו של עולם, ואין לו קץ ותכלית מעלם ועד זקן, כי עיני האדם לא תשבענה כי ירויח וכי יפסיד, במחשבה פוסלת לאמר: אשוב על כני. והוא לא ירפנו ולא יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. ואל מי תדמנו וישוה ותאמר עליו קדוש.
מידד: שנאתך תעורר מדנים אל הצחוק לדונו לחובה מכל המטרידים והוא לא כן, כי השנים הן גופי עבירה באמת. ובפרט לנו עם ישראל שומרי תורת ה', וזה יביא אפילו כדברך לידי עבירה בלבד, וגזרה לגזרה לא עבדינן. זולל וסובא נסקל פן יאכל נבלות לתאבון, ונואף אשה משחית נפשו הוא, כי זמה היא ועוון פלילי, כי יביאנו יצרו לחטוא ובעל בת אל נכר, או יבא אל אשת רעהו, מעוות לא יוכל לתקון, יצילנו ה' מאלה כי שאול ואבדון ביתם וחדרי מוות. והצחוק דררא דממונא צדיק וישר הוא אין בו ספק חלול כי אם טוב וישר בעיני האלהים לקבותו משם, או ישלח לו את הברכה, הן הוא משוש דרכו, הלא הוא ככל המון משא ומתן בני האדם.
בו ישתדל אלדד להוכיח שהמצחק עובר על כל עשרת הדברות, ומידד משיב כהלכה.
אלדד: אם בחבלי האדם תמשוך דברים להשוותו אל הסחורה, על כי כמוה ירבה או ימעיט הון וממון ומחמדי תבל, איככה תוכל להצילהו אם נודע כי אף יפעלו עולה כל אשר בדרכיו הלכו, כל אחד מורד בקונו ונוסע, על קחתם כסף אחיהם בגזל ורשע, מבלי תת להם דבר תחתיו ולא בעמל ידיהם. אם תשכיל היטב תראה כי המצחק עובר על כל עשרת הדברות, יסוד תורת משה ונבואתו, מקובלים לא לבד לעם ישראל כי גם לאומות אשר אנחנו יושבים בקרבם.
וראשונה על אנכי ולא יהיה לך וכו' עד זכור וכו' אשר כלם יזהירו על ע"א ואלהי נכר, הוא בודאי עובר עליהם. כי כאשר ריקם ישיבוהו כוכבי שמיו, יצא מדעתו ומלא חימה וכעס, ומבואר לנו מפי חז"ל: "כל הכועס כאלו עובד ע"א". ויותר ברור אמרו אין מצחק אלא ע"א, שנאמר: "ותרא שרה את בן הגר" וגו' (בראשית כ"א ט') ונאמר: "וישבו העם לאכול ושתה ויקומו לצחק" (שמות ל"ב, ו').
ולא תישא את שם וגו' דבר גלוי לכל העמים כי בכל רגע ובכל שעה על כל דבר פשע או הפרש יתחדש, נשבע להרע אלפי שבועות שוא ומדוחים, הדוחים את נפשו לארץ אופל וצלמות.
זכור את יום השבת וגו' אם יהיה איש מצחק ע"ש בן השמשות וימשך הדבר המאבד בתוחלת ממושכה להחזיר אבדה לבעלים והמרויח אשר לא ישבע כסף יקדש עליהם היום, ונמצאו מחללים את השבת, ובדרכים אחרים ג"כ יקרה להם כזה.
כבד את אביך וגו' כי יהיה למצחק אב ואם ויסרו אותו, יתרו בו להנחם על הרעה, והבן אשר עבר ושנה ונעשה לו כהיתר לא ישמע לקולם, ויענה קשות ימרר את חייהם, ולא יזכור איש אמו ואביו תראו (ויקרא י"ט, ג').
ובראותו באבדן כספו, תבער בו אש קנאה ושנאה נגד רעהו, או תואנה הוא מבקש להתוכח, לאמר לא כך היה, ואתה רשע חלל תחפוץ לקחת אשר לי בגזל וחמס, אם יענה רעהו מחרוזות הדברים אין להם סוף, קרוב הדבר לתת חרב בידם להרוג איש את קרובו, נגד דבר ה' לא תרצח.
בין נשים יתערב, אף בכעסו ידבר ניאופים ונבולים, ואז"ל המנבל פיו אין לו חלק לעוה"ב, כי פה מחתך וכלי המעשה גומרין ונאמר: "לא תנאף".
וכאשר ערום ישאר ואין כסף, כל מחשבות לבו רק רע כל היום, לגנוב במסתרים, ללסטם את הבריות, מקווה ומצפה למלאות חסרונו, סופו יהיה כשר האופים עבד פרעה בין הארץ ובין השמים, כי לא יחוש ללא תגנוב.
ואם רעהו יצחוק ותנאי התנו בניהם בשותפות חלק כחלק, כמתלהלה ואיש זר יעיד לזכות שותפו, כי יאמר ויבוא השלישי ויכריע ו"לא תענה ברעך עד שקר" ישליך אחרי גוו.
ואם ללא תגנוב לא יחוש על אחת כמה וכמה כי לא תחמוד לא ישמור, אך כי בכל אשר יראו עיניו לבו יתאוה תאוה ועינו לא תשבע לעולם ועד.
ראה אם לא גדלה לשמים רעת הצחוק, הבליעל הזה מעביר על כל תורת אלוהים חיים, שבכתב ושבעל פה, ואחריתו מרה כלענה לא ינקה הנוגע בו.
מידד: ברוב דברים תדבר רשע על הצחוק הזה, ובכל זאת דבר-לא, לא דברת, ומום לא הטלת בו אשר לא ימצא בכל מעשי האדם. כי כעס בחיק כסילים ינוח אף על כל דבר קל, ונבון מאריך אפו בכל עת. וראיתי אני יום אתמול אדם אחד אשר אבד ארבע מאות זהובים ובכל זאת לא פתח את פיהו ולא קילל את יומו, רק פעם אחת אמר: "אתה השם הצדיק", וגם הכרתי איש אשר שמע כי באה התבואה בזול והוא היה סוחר דגן ותירוש ועלה לראש הגג ונפל ומת. ומשכנות השבועות המבוקעות והרעות אנה יהיו כי אם בין הסוחרים לקיים דברי ממכרם וקנינם, וחשש חלול שבת, כמו כן בחייט ורצען וכל עושה מלאכה מתאוה להשתכר ביותר. וכן להקלות אב ואם, רצוח ונאוף, רבו המטרדים המביאים להם. ובשעת הצורך ספק הגנבה כמו כן בכל עני בעניו, כי לא הגנב יתלה העץ, כי אם רע המזל וקשה יום. ועדות שקר בכל שותפות יוכל להיות, והחמדה מבלעדי זה בקרב איש תשכון. כללו של דבר איש צדיק תמים יהיה בסחורתו ובצחקו ג"כ, ואיש בליעל ירשיע בזה ובזה. וצא נא אתה וחשוב – כי אם היה זה גזל ועון גדול מנשוא כדבריך, כבר היו אוסרים אותו חז"ל עלינו ועל זרעינו איסור גמור וברור ומוחלט, אחר אשר נודע בשערים כי כונו להרחיקנו לא מפשע ורשע לבד כי גם מכל דבר המביא לידי זכרון עבירה ועשו גדר לגדר וחומה לחומה בחכמה רמה ותמימה, ועל זה לא נשאו קול כי לא מצאו בו ערוות דבר ושוא כאמריך.
בו ירצה אלדד להוכיח מהתלמוד ומשאר הפוסקים כי המצחק פסול לדון ולהעיד, ומידד משיב ההפך מדבריהם עצמם.
אלדד: אם קרית לא שנית, כי תאמר בלבבך לא ימצא בדברי מורינו מספרים בגנות הצחוק ואוסרים אותו, לכה ואקחך אל מקום אחד אפס קצה כלימתו תראה, הוא במסכת סנהדרין פ' זה בורר (כ"ד ע"ב) "דתנן התם: אלו הן הפסולין, המצחק בקוביא, והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסחורי שביעית וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא" וכו' ופי' רש"י: "כולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כ"ג, א'), ובגמרא: "המשחק בקוביא מאי קעביד אמר רב ששת לפי שאין עסוקין בישובו של עולם". ומה יאמרו עוד על היותו נמאס בעיניהם ואסור, אחרי אשר פסלו כל הולך אחריו לדון ולהעיד, וזה שמו אשר יקראו לו רשע ואיש חמס? ודברי רב ששת יפילו תחילת דבריך, אשר אמרת כי דומה הוא לשאר הדברים ההכרחיים לישוב, באומרו שאין עסוקין בישובו של עולם, וקימו וקבלו הפוסקים, ראשונים ואחרונים לאשר ולקיים כל האיסור הזה. הרמב"ם פ"ו מהלכות גזילה כתב: "המשחק בקוביא הרי זה גזל מדבריהם אעפ"י שברצון בעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והיתוך, הרי זה גוזל" וכו'. "והמשחק בקוביא עם הרמאי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים ואין ראוי לאדם להתעסק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם" וכו'. ובהלכות עדות ובהלכות מכירה ובמקומות רבים כתב כזה. וסמ"ג עשין סי' ע"ג כתב: "המשחק בקוביא הוא גזלן מדבריהם", וכן כתב הטור והרשב"א בתשובותיו דאסור לצחק בקוביא. ואיך תאמר כי אין אומר ואין דברים בין רז"ל על איסור הצחוק ובלי נשמע קולם, וכולם דוחים אותו בשתי ידים ואמרים לנו סורו אל תקרבו ולא תגעו בו.
מידד: לבך אל ימהר להשיבני מההיא דסנהדרין פ' זה בורר כי גם מעיני לא נסתרה, וידעתי כי עליה סמך כל פוסק אשר דבר רע על הצחוק. ואף כי גם מסקינן הלכתא, דפסולין לדון ולהעיד מדבריהם, כבודם במקומם מונח, דבעדות הוקשו לשר ובדין נמצאו נקיים מעוון, ולא תארע תקלה על ידם, כדתנן באבות (פ"ד) "החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל" וכו', אכן לעניין דינא לא משום גזל נפסלו, דפרכינן עלה בגמרא: "המשחק בקוביא מאי קא עביד, א"ר ששת" וכו'. מדפריך מאי קא עביד, כלו' למה פסלינן ליה, דאי משום גזל ליתא, ולזה אמר רב ששת: "לפי שאין עסוקין" וכו'. ורש"י דסבר טעמא דכולן מעין גזלנים הן, לא רצה בזה לפסוק, שיהיה הצחוק אסור משום גזל, אלא אמר "מעין", לסביר וקביל דאין עסוקין וכו' יהיה בו מעין גזל, כמו שהיום מייסרים הבטלנים על שם סופם, אפילו שלא יעשו עולה. וכתב הנימוקי יוסף (סנהדרין פ"ג): "הא דלא פסלינן ליה משום גזל דהא אסמכתא היא, אמרו בגמרא דכל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא", והאריך בזה עיין שם. ורב ששת דאמר שאין עסוקין, כמו שאמר לעיל, איירי כרבי יהודה דאמר: "אימתי, בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות בלא הוא – כשר". וזה לא יפיל מדברי ארצה, כי כל בעל מלאכה יחידה לא יעסוק בישובו של עולם, ואפילו אמרו (אבות פרק ב') "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון", קל וחומר לצחוק או לדבר אחר, כי לא טוב היותו לבדו. ועל דברי רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל כתב המגיד משנה, "המשחק בקוביא זה גזל מדבריהם זה קצת תימא אצלי, דהא משמע פרק זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"ב) דההיא אוקימתא דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אידחיא, וקיימא לן כרב ששת, דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא, דהא מדעתיה קא יהיב ליה וכו' ואם כן מנין לנו גזל מדבריהם? וצריך עיון". וכל שכן שרבינו עצמו פסק פרק עשירי מהלכות עדות שאין המשחק נפסל אלא כשאין לו אומנות אלא הוא. עד כאן. וספר מצות גדול הוא גם כן כתב בלאוין סימן רי"ד, דליכא אסור בשחוק קוביא, מכל זה תבין כי האוסרים עצמם אשר הבאת לראי', הפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואיך תדבר, הנה בעל שלטי הגיבורים הביא כל דברי הגאונים האלה, שקול וטרי בהון ומקשה דידייהו אדידייהו, ואוקי ומסיק דלעולם כשיש מעות על הדף, הצחוק שרי, ואין בזה משום אסמכתא, דכשאין הצחוק תלוי בחכמה גמר ומקני, והא דאמרינן דאיכא בצחוק גזל, מיירי כששוחק באמנה, דלא קנו אלא בב"ד חשוב, והוי אסמכתא ודאי אליבא דכולי עלמא, ואומר דאיכא מאן דסבר דאפילו בשום ענין ליכא אסמכתא, ומאריך בזה. עיין שם. ובאמת עצה טובה קא משמע לן יכתבוה הצחקנים על לבם תמיד, כי לא טוב לצחוק באמנה בלי מעות על הדף בשום אופן. וכבר שמענו חדשים גם ישנים מקדמונינו היו חכמים ונבונים ולא נמנעו מלצחוק, לא אשא שמותם על שפתי, כי לא יאות, ומעשים בכל יום ענינו רואות יודעי ספר ומביני מדע, לא יקפדו על זה ויקומו לצחק, דגליא להון מסקנא דהלכתא. וגם שמע ותודה כי דבת הצחוק אין כי אם רע לב. שנינו (סנהדרין כ"ד ע"ב) "המשחק בקוביה והמלווה בריבית" סמוכים ושוים, ונודע כמה גדול אסור הרבית מאסור הקוביא, דזה איסור תורה וזה אינו אפילו מדבריהם כנ"ל. ובדורותינו כל מלוה ברבית נכבדות מדובר בו, ולא בלבד אינם פסולים לעדות ולדון, כי אדרבא, דבר פיהם כמאה עדים דמי, המה ראשינו ושופטינו דיינינו ומנהיגנו, וגזלת העני בבתיהם, דורשים: "